ידועה השאלה מדוע חל ראש השנה קודם ליום הכיפורים. שהרי בראש השנה מצד אחד אנו ממליכים את הקב”ה על העולם ועל עצמנו. ומצד שני עומדים במשפט, וגזר דיננו נכתב. לעומת זאת ביום הכיפורים, לאחר צום, ווידוי ותפילה נמחלים עוונותינו ואנו נמצאים בדרגה הגבוהה ביותר שאנו מסוגלים להגיע אליה. האם לא היה מן הראוי שקודם יחול יום הכיפורים, ולאחר מחילת עוונותינו, לאחר שנגיע למדרגת הקדושה העליונה, נוכל בראש השנה להמליך את הקב”ה על העולם ולהיכתב לחיים טובים ולשלום!
מפרשים רבים שואלים את השאלה הזו ולכל אחד תשובה משלו. אני רוצה דווקא להתמקד בעובדה מדהימה שעולה מתוך השאלה. שהרי בשעה שאנו ממליכים את הקב”ה על העולם ועלינו – עדיין לא קבלנו מחילה! אנו בשלב של משפט, של דין, של חטא ובכל זאת אנו עומדים וממליכים את הקב”ה – ה’ מלך, ה’ מלך, ה’ ימלוך לעולם ועד!
המסקנה המתבקשת היא שאין קשר ישיר בין היותנו צדיקים גדולים בשלב של אחרי המחילה לבין יכולתנו להמליך את הקב”ה בעולם! איזה חידוש! לא חייבים להיות מושלמים, לא חייבים להיות צדיקים גמורים כדי להרגיש שהגענו למדרגה שאנו יכולים להמליך את הקב”ה!
החידוש הזה מסביר לי תופעות שקיימות בשנים האחרונות בחברה הישראלית ושאני לא זוכר אותם מימי ילדותינו. מי שצופה בחדשות בשבועות האחרונים יודע כי הנושא החם ביותר בישראל 2015 אינו איום הגרעין האירני, אינו הטרור הפלסטיני ואפילו לא הרכבת הקלה בתל אביב. הנושא החשוב ביותר הינו – האם ליגת העל בכדורגל תשחק בשבת או לא! מהכתבות המשודרות במדיה התקשורתית עולה תמונה מדהימה – ליגת העל, משחק העונה המתקיים כרגיל תוך חילול שבת המוני. המצלמה מתמקדת בכוכב הקבוצה שהרגע כבש שער לזכות קבוצתו. השחקן כולו באקסטזה רץ לעבר הקהל, נעמד. שם יד שמאל על ראשו ככיפה, ביד ימין מכסה את עיניו ואומר “שמע ישראל” מול עשרות אלפי צופים!
במקרה אחר, רץ השחקן כובש השער אל פינת הקרן, שם הוא הטמין טלית לפני תחילת המשחק למקרה שיבקיע. לובש את הטלית ומנשק את הציצית. כל זאת במהלך משחק כדורגל שכל מהותו חילול שבת!
במשך שנים התקבעה המחשבה שהחברה הישראלית מורכבת מדתיים וחילונים. אם השתייכת למחנה הדתי – יש קוד לבוש, קוד תספורת, קוד שפה, יש קוד מה עושים בשעות הפנאי. אם אתה משתייך לחברה החילונית – הקוד שונה. בלבוש, בשיער, בשפה, בפנאי.
בעשור שתיים האחרונים המציאות השתנתה לנגד עינינו. אתן לכם דוגמא נוספת. לפני מספר שנים קיימתי אירוע לרגל הוצאת ספרו של הרב זאב קרוב, אביו של אהרן קרוב, הפצוע הקשה ביותר במבצע “עופרת יצוקה”. קרוב, קצין צנחנים בגדוד 890, הוזעק חזרה ליחידתו במהלך ה”שבת חתן” שלו. בעיצומה של השבת, עלה על מדים ובדרכו לרכבו הצבאי – כל חבריו ובני משפחתו ליוו אותו בשירת “כיצד מרקדין לפני החתן”. לאחר מכן השתחרר לחתונה אך מיד למחרת החתונה, ממש כפי שמורים לנו חז”ל שבמלחמת מצווה “חתן מחדרו וכלה מחופתה”, התייצב כקצין לוחם עם חייליו. כשנשאל האם לא היו לו ספקות ענה: “מדינת ישראל צריכה אותי והחיילים שלי צריכים אותי ולכן אני יוצא אליהם”. אהרן קרוב נפצע אנושות בפאתי עזה ממטען נפץ שהתפוצץ ורסיס חדר לראשו.
הרב זאב קרוב סיפר באירוע שקיימנו על התמיכה האינסופית שהמשפחה קיבלה מכל עם ישראל. הוא טען כי מסיפור פציעתו של אהרון הוא התחזק באמונתו לגבי עם ישראל וביקש “הניחו בצד את מה שהתקשורת מראה על החברה הישראלית – בלבב פנימה אנחנו עם אחד, חזק ואיתן”. כדי להדגיש את טיעונו, סיפר הרב קרוב את הסיפור הבא: תהליך שיקום הראש והפנים של בנו היה ארוך מאוד וכרוך בשהייה ארוכה בארצות הברית לשיקום הגולגולת, ארובת העין והאף. באחת הטיסות בדרכם חזרה לארץ מאחד הטיפולים, ישבו במחלקת העסקים בקדמת המטוס לאחר שחברת התעופה שידרגה אותם על מנת שיוכלו לנוח במהלך הטיסה הארוכה. הם ישבו מותשים ועייפים. לפתע, מספר הרב קרוב, הווילון, שתפקידו למנוע מהנוסעים במחלקת התיירים להפריע, מוסט הצידה ואם ושתי בנותיה, כולן לבושות בצורה לא צנועה בעליל, נכנסות מדי פעם, מביטות בפניו המעוותות של בנו, מתלחשות ביניהן ויוצאות חזרה למחלקת התיירים. פעם, פעמיים שלוש. הדבר הרגיז מאוד את הרב קרוב. “מה הן חושבות לעצמן, רואים מיד לפי הלבוש איזה חינוך הם קיבלו, איזה חוסר התחשבות. פשוט בושה וחרפה”. בפעם הרביעית שהן הגיעו להציץ בבנו, סבלנותו של הרב קרוב כבר לא עמדה לו. אך לפני שהספיק לנזוף באם ובבנות – אמרה לו האם: “זהו הוא – נכון? זה אהרון קרוב”. וכך מספרות לו האם ושתי בנותיה, כאמור שלושתן בלבוש מינימאלי, חפות מכול הגדרה דתית כל שהיא: “כל בוקר מאז הפציעה של בנך אנו מתפללות לשלומו. כל בוקר אנחנו אומרות תהילים ומתפללות “מי שברך אבותינו הוא יברך את אהרון יהושע בן חיה שושנה”. אמר לנו הרב קרוב – הקודים שגדלנו עליהם, הקודים שלפיהם אנו מקטלגים אחד את השני, מסווגים את הרמה הרוחנית של הזולת, מחליטים מה החינוך שלו ומה הנושאים המעסיקים אותו – הקודים האלה כבר לא קיימים. הם לא מדד.
מדהים לראות שאת דבריו אלה של הרב קרוב, חזה לפני למעלה ממאה שנה, הראי”ה קוק שבשנת תרס”ו 1906 חיבר את “מאמר הדור” בו כתב: “דורנו הוא דור נפלא, דור שכולו תמהון. קשה מאוד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים. חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד, גם רם ונשא. הוא כולו חייב גם כולו זכאי!”.
כולנו ממהרים לשפוט אחד את השני. היום, ערב השנה החדשה. ערב הימים הנוראים, נקבל על עצמנו לראות האחד בשני את האור ולא את החושך, את הרם ונשא ולא את השפל והירוד, את זכאי ולא את החייב. בתפילות ראש השנה ויום כיפור נכוון שהשנה נזכה לגדול במצוות שבין אדם לחברו.
הדר גולדין, סגן בפלס”ר גבעתי שנהרג במבצע צוק איתן רשם בכתב ידו על כריכת סידורו תפילה שנשא מדי יום: “אדרבא, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא את חסרונם. ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה”.