שרת החינוך, יולי תמיר, הוכיחה בשנה החולפת כי היא מעדיפה להשליט על מערכת החינוך את האג'נדה הפוליטית של "שלום עכשיו": נזכור את מאבקיה להחזרת הקו הירוק לספרי הגיאוגרפיה ואת ה"נכבה" לספרי ההיסטוריה. נזכור גם את החלטתה להוצאת בנות השירות הלאומי מלימודי היהדות והציונות בבתי הספר הממלכתיים – רק בגלל היותן דתיות, ואת מאבקה נגד המרכז האוניברסיטאי באריאל – רק בגלל מיקומו ביו"ש.
בין כסה לעשור, קיבלנו הוכחה נוספת לכך ששרת החינוך עוסקת בעיקר בפוליטיקה במקום בחינוך: משרד החינוך החליט לשלב בסל אפשרויות התרבות של תלמידי ישראל גם הצגות שמאל קיצוניות ופרו-פלסטיניות, בהם מוקע "הכיבוש" הישראלי ביהודה ושומרון וחיילי צה"ל מוצגים באור שלילי, בלשון המעטה.
זוהי אולי תוכניתה של השרה לטיפול בתופעת ההשתמטות מצה"ל ולחינוך לערכי ציונות ואהבת העם והארץ, וברור כי כל ההחלטות הללו נועדו לחפות על כישלונותיה של השרה תמיר בשיקומה וקידומה של מערכת החינוך.
חדשות לבקרים מתברר כי האג'נדה הפוליטית השולית של "שלום עכשיו" קונה שביתה במערכת החינוך ולוקחת בשבי ציבור שלם. נוצר מצב בו מיעוט חילוני משתלט על החינוך הממלכתי וכופה עליו התנתקות מהמורשת היהודית, כפי שאמר יעקב חזן, מראשי מפ"ם: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות".
מחקרים שנעשו בעשרות השנים האחרונות מצביעים במפורש כי רובם המכריע של ההורים והמורים בחינוך הממלכתי הם שומרי מסורת ישראל, ובעלי זיקה מובהקת לאורח החיים היהודי. רובם מקפידים על כשרות המזון, קביעת מזוזות, ציון בר/בת מצווה ושמירה מסוימת על מנהגי יום כיפור ויתר חגי ישראל. רובם יקימו משפחה בטקס המסורתי וכך גם ינהגו בקבורה ובאבלות. אולם, החינוך הממלכתי איבד למעשה את זהותו הערכית, והרוב הדומם נותן למיעוט הצעקני והקיצוני להכתיב לו תכנית לימודים בה לימודי היהדות אינם מספקים.
תמונת המצב היא שקיימת שחיקה רבה בכל הקשור לחינוך לציונות, יהדות, אהבת המולדת ודבקות ביעדים העיקריים של הציונות: התיישבות, ביטחון, קליטת עלייה, חברה ורווחה ועוד. גם הקיצוצים התקציביים המאסיביים בשנים האחרונות האיצו והעצימו את השחיקה בחינוך הערכי. מנהלי בתי-ספר, בהשראת משרד החינוך ושריו, העדיפו הישגים לימודיים והצלחה בבחינות הבגרות על פני השקעה במשאבים לחינוך לערכים. משקל החינוך של הבית והמשפחה פחת מאוד בעשורים האחרונים, ותרם גם כן לשיבוש בתהליך הסוציאליזציה הטבעית שהורים מנחילים לילדיהם. גם הסביבה התקשורתית הפריעה למשפחה ולבית הספר לחנך לערכים. נוצרה סביבה עוינת ערכים, צינית, המעלה על נס את "כוכב נולד" ואת ההישגים חומריים, והמעדיפה זכויות פרט על חשבון ובמקום ערכים משפחתיים, חברתיים, קהילתיים ולאומיים.
לאור זאת, אין מנוס מפיצול מערכת החינוך הממלכתי בישראל לשלושה זרמים: ממלכתי-חילוני, ממלכתי-דתי וממלכתי-מסורתי (או ממלכתי-ישראלי – למי שהמונח "מסורתי" מעורר בו קונוטציה לתנועה הקונסרבטיבית, שאינה שייכת לעניין זה). יש להקים זרם חינוך ממלכתי חדש שיקרא זרם "ממלכתי-מסורתי", שיגדיר מראש כי הוא מחנך בזיקה עמוקה לערכים לאומיים של ציונות ויהדות. זרם זה יהיה הזרם המרכזי והעיקרי של מערכת החינוך הממלכתית-לשעבר. הוא לא ידרוש שמירת מצוות או אורח חיים דתי, אבל יתבע מן התלמידים אורח חיים המבוסס על נאמנות לערכי ציונות ויהדות. תכנית הלימודים שלו תהיה עשירה בכל המקצועות ותחומי הדעת הקשורים לערכים אלה: תנ"ך, תושב"ע, תולדות הציונות, היסטוריה יהודית, לימודי ארץ ישראל ולימודי העשרה במעגלי החיים והשנה היהודיים. הזרם הממלכתי החילוני החדש יישאר כברירת מחדל וככתובת רק לאותם אנשים המוצאים בחילוניות את דתם והמאמינים שמדינת ישראל היא מדינה חילונית של כל אזרחיה, ללא מחויבות לערכים יהודיים וציוניים.
כך יוכל הרוב המכריע של הציבור – שאיננו דתי בהגדרה – לשלוח את ילדיו ללמוד ולהתחנך במוסדות חינוך יהודיים, בזרם הממלכתי-מסורתי, מתוך זיקה עמוקה לערכים של מסורת וציונות. כך גם יוכלו מחנכים להרגיש ביטחון בדרך חינוכם ותעודות הזהות החינוכיות של בתי הספר יהיו ברורות ומוגדרות. בשיטה הזו מחנכים ותלמידים לא יתבלבלו יותר באשר לזהותם ולא יחושו רגשי נחיתות בגלל חשש ממחלוקת אידיאולוגית בין המחייבים ובין השוללים חינוך יהודי וציוני.