גולת הכותרת של מערכת הבחירות האחרונה לא היו ברורים לאיש, בלוני ניסוי שוחררו חדשות לבקרים לאוויר העולם והופרחו שוב ושוב, הבלון הביטחוני, הבלון החינוכי, הבלון החברתי, הבלון הכלכלי ועוד בלונים בלונים. אולם תהיתי עם עצמי מה היה במערכת הבחירות שלא מניח לבלון החברתי כלכלי לעבור ליד, להציץ להגיד שלום ולהמשיך הלאה?
דומה שהבלון הזה מגויס הפעם בשורותיה של הפוליטיקה הישראלית על ידי כ ו ל ם, אם תרצו עלי התאנה המכסה את כישלונם של חברי הכנסת בכל המסגרות הפוליטיות השונות.
פובליציסטים ואנשי אקדמיה רבים מייחסים את הסיבה למשב הרוח הסוציאלי כריאקציה ישירה לבחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה. בחירתו של "האיש עם השפם" הביאה איתה רוח חדשה ישנה של הסתכלות שונה של כלכלה בשרות החברה, הסתכלות עם שורשים עמוקים לרעיון האנושי של היצירה האלוקית כשהאדם מרכז הבריאה "כל מה שבראתי לכבודך בראתי".
מה שמציק ומפליא בעיני ואני משער שעוד לרבים אחרים כמוני היא השאלה מדוע את הדגל הסוציאלי הנוכחי הרימה מפלגה חילונית בקריאתה "מי לסוציאליזם אלי?" ולא מפלגה עם אוריינטאציה דתית?
שורשיה של הרוח הסוציאלית- כמו שאצלנו הדתיים נוהגים לכתוב ולומר- יונקים ממקורותינו, מצוות לקט שכחה ופאה הם אחד מסימניה המובהקים של הרעיון הסוציאלי שאת ביטוייה המרכזי ניתן למצוא מודגש ומובלט בכתוב "וחי אחיך עמך", מצוות השבת שניתנה לעולם במתנה מבטאת גם היא רעיון סוציאלי טהור מן המעלה הראשונה כשעקרון המנוחה ושביתה מכל פעילות פעם בשבוע נעוץ במרכזה "למען ינוח עבדך ואמתך אשר בשעריך" ועוד כהנה וכהנה.
עקרון הסוציאליזם על צורותיו אינו זר לנו, מדינת רווחה אינה מדינת מובטלים ובטלה, מדינת רוחה אינה מדינה של אוכלי חינם ומהמרים, מדינת רווחה אינה מדינת פרזיטים היונקים וניזונים מהקופה הציבורית. מדינת רווחה היא מדינה השמה במרכז גם את האדם החולה, הנכה, הגמלאי, המובס ואבוד התקווה. המשפחות "המובסות" הללו מובסות על ידנו בלי שנרגיש פעם אחר פעם, בראשונה על ידי עצמן בהגיעם אל מעגל וסביבה דלה במשאבים ובתקווה ובשנייה על ידי החברה שאינה משליכה להם חבל הצלה כדי להוציאם ממעגל המצוקה והתבוסה.
חוסן לאומי הוא חוסן ביטחוני אבל לא רק, נדבך נוסף וקרדינאלי לא פחות הוא ביטחון חברתי-כלכלי שאת שמו נושאים היום כל אחד ואחת ובצילו כולם רוצים לחסות. סוציאליזם עם כיפה הוא אינו רק נושא למאמר או חיבור אקדמאי, סוציאליזם עם כיפה היא מציאות נדרשת כיום ממש כמו הקמת ביה"ס דתי או התיישבות יהודית חדשה, מציאות שתוציא -או לפחות תנסה להוציא- מהתבוסה את קשי היום מהסחרור אליהם הם נכנסו או הוכנסו. סוציאליזם עם כיפה הוא צו השעה.