"ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' א-לוקיך" (דברים כ"ג, ו'. נחמיה י"ג, ב'). בלעם הרשע מבקש לקלל את עם ישראל. פעמיים הוא מגיע למעמד שבו הוא פותח את פיו, אך הקללה הופכת לברכה: בפעם הראשונה – "וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר". וגם בפעם השנייה הקב"ה מתערב בלשונו של בלעם – "וישם דבר בפיו ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר". לאחר מכן, בפעם השלישית, כשבלעם מגיע למעמד שבו הוא אמור לקלל את ישראל, בשליחותו של בלק, נוכח בלעם "כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל… ותהי עליו רוח א-לקים וישא משלו ויאמר – נאום בלעם…".
מדוע חיכה הקב"ה עד שבלעם יגיע למעמד שבו הוא אמור לשאת דברים בפיו ולקלל, ורק אז מתערב? מדוע בפעם השלישית משרה הקב"ה "רוח א-לוקים" על בלעם? לכאורה היה יכול הקב"ה למנוע את כל המהלך מלכתחילה. שאלה זו מתעוררת גם בדברי הילקוט שמעוני על פרשתנו: המדרש מסביר על משלו של בלעם: "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ" אל תקרי מְשָׁלוֹ אלא מִשֶׁלוֹ, שהיה בלעם מבקש להוציא קללות מלבו ואין הקב"ה מניחו". אכן תמוה, לשם מה היה הקב"ה צריך למנוע אותו מלהוציא קללות, דווקא באופן זה?
נראה שתחילת התשובה נמצאת כבר בשאלה עצמה: "ואין הקב"ה מניחו" – כלומר מובן שהקב"ה רצה לברך את ישראל. אך מניהול המערכה בצורה תמוהה זו, נראה שהקב"ה רצה ללמד משהו גם את בלעם. אם נמשיך בילקוט שמעוני נראה את דברי רבי יוחנן: "מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו: ביקש לומר שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, (ולבסוף אמר) מה טובו אהליך יעקב. (ביקש לומר ש)לא תשרה עליהם שכינה, (ואמר) משכנותיך ישראל". כלומר, אנו רואים ולומדים גם מהמדרש שכוחו של בלעם נמצא בפיו. המדרש מתאר מה היה בליבו, והנה הולך אותו רשע ובכוח פיו מבקש לאבד אומה שלימה, ח"ו. מכוח פיו התפרסם ונודע, וכך גם הגיע אליו בלק (שמסתמא לא פתח דפי זהב בסיווג "מקלל"), כפי שאומר בלק בעצמו: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר". רק בשל גאוותו על כוחו אשר בפיו נאות לבסוף להפצרותיו של בלק וללכת לקלל את ישראל. נראה אם כן שכוח פיו משרת את הגאווה, השיפלות והאנוכיות שבו, בבלעם.
לא במקרה מתארת התורה את ההתרחשות של בלעם והאתון. כחלק מהתכנית שנראית לנו עדיין תמוהה במקצת, הקב"ה מבקש ללמד את בלעם דבר או שניים על כוח פיו שבו בלעם כה התרברב. בכך שפתח את פי האתון, עשה הקב"ה נס והראה לבלעם את ערכו וכוחו של הדיבור באם הוא דיבור שאינו מחובר עם רצון הבורא: אתון, ממשפחת החמורים, בוודאי שאינה ראויה לראות פני מלאך ובכל זאת זכתה לראות פני מלאך וגם פתח הקב"ה את פיה לדבר. כאן נרמז לבלעם שאין לו מה להתגאות בכך שזכה לנבואה. לאחר שראינו את המדרש בילקוט שמעוני, אנו כבר מבינים שגם זה ניתן לו אך ורק לטובת ישראל. אך עוד יותר מכך רמז הקב"ה לבלעם, שכוח פיו גרוע מכוחו של פי האתון: האתון מוכיחה בפיה את בלעם על שהכה אותה, ועל מנת להשתיקה מחפש בלעם חרב. הוא, בלעם שלכאורה יכול בכוח פיו לברך או לקלל ולהשפיע על המציאות, נשאר לפתע חסר אונים. הוא מכה באתון ששירתה אותו כל ימיו בנאמנות. לו היתה חרב בידו היה הורג אותה. רש"י שם מסביר: "גנות גדולה היה לו… זה הולך להרוג אומה שלימה בפיו, ולאתון זו – צריך לכלי זיין". כעת נחזור למעמדות בהם בלעם מבקש לקלל: "וישם ה' דבר בפי בלעם… ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר וישב אליו והנה ניצב על עולתו" ונתבונן במדרש ילקוט שמעוני שמסביר את ההתרחשות במעמדות הללו: "והנה ניצב על עולתו – שהיו עומדים ומצפין מתי יבא. אמר הקב"ה לישראל: בני, רשע זה חשב לקלל אתכם, ואני עוקם את פיו והופכה לברכה. שנאמר: ולא אבה ה' א-לקיך לשמוע אל בלעם. וישם ה' דבר בפי בלעם – מלאך ישב לו בגרונו. רצה לברך – מניחו. רצה לקלל – בולמו ואינו מניחו. ואין 'דבר' האמור כאן אלא מלאך. שנאמר ישלח דברו וירפאם. רבי יוחנן אמר מסמר של ברזל נתן בגרונו. רצה לברך – מניחו. רצה לקלל – בולמו ואינו מניחו. ואין 'דבר' האמור כאן אלא מסמר ברזל. שנאמר כל דבר אשר יבא באש".
כלומר, הקב"ה פעל בדרך זו דווקא, על מנת ללמד את בלעם מניין מגיע כוחו. באם הדיבור הוא דיבור שמחובר עם רצון הבורא, ה'דבר', כלומר המלאך, מניח לדיבור לצאת. באם הדיבור אינו מחובר עם רצון הבורא, אז המלאך חוסם אותו ולא נותן לו לצאת. וראינו במדרש מה באמת היה בליבו של אותו רשע. לפיכך, עושה כאן הקב"ה מהלך נוסף. "ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' א-לוקיך". הקב"ה הופך את הקללה – לברכה, שכן לכוחו של הדיבור ישנה השפעה במציאות. הקב"ה עוקר לחלוטין את כוח הרוע לא רק במניעת הדיבור הרע של בלעם, אלא בכך שמגלה את רצון ליבו של בלעם בצורה הפוכה במציאות והופך את הדיבור לטובה.
חז"ל לימדו אותנו בעניין כוחו של הדיבור מעקידת יצחק. הגמרא במסכת מועד קטן (דף יח ע"א) אומרת: "מנין שברית כרותה לשפתים? שנאמר: 'ויאמר אברהם אל נעריו שְׁבוּ לכם פֹּה עִם החמור, ואני והנער נֵלְכָה עַד כֹּה, ונשתחווה ונשובה אליכם". ואכן חזרו שניהם, אברהם ובנו יצחק. הגמרא דייקה מדברי אברהם "ונשובה אליכם" ולא "ואשובה" ולמדה שבכוחו של הדיבור לפעול במציאות.
נוסף על כוחו של הדיבור שכולנו עמדנו על חשיבותו, וגם בלעם למד זאת לבסוף… אנו לומדים דבר נוסף וחשוב: "בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו" (ואגב, ביטוי זה מופיע במדרש רבה על פרשתנו, כ', י"ב). באופן זה אנו מבינים מדוע הקב"ה בחר בדרך התמוהה הזו וחולל רק לבסוף את השינוי בדברי בלעם. אמנם הקב"ה אסר בתחילה על בלעם ללכת עם שרי מואב אל בלק, אך הקב"ה הותיר את הבחירה בידי בלעם. כן, גם בלעם למרות היותו רשע נהנה מיכולת הבחירה החופשית, להחליט בעצמו על עצמו לטוב או לרע. בלעם ידע גם ידע שהקב"ה לא יאפשר לו לקלל את עם ישראל, אך היה כה בטוח בעצמו ובכוחו שבחר ללכת עם שרי מואב. ובאמת, כפי שהסברנו, הקב"ה הראה לבלעם מה שווה כוח פיו אם אין הוא מחובר לרצון הא-לוקי. משהגיע הדבר לידי "דיבור" שהוא כבר עלול לפעול במציאות, כלפי אחרים, כלפי עם ישראל, הקב"ה הפך את הדברים לטובה כפי שראינו.
לסיום, ניתן לומר שבפרשתנו התקיימה הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו: "ואברכה מברכיך, ומקללך אאור" (בראשית י"ב, ג'). אם נפעל במציאות באופן שתואם את הרצון הא-לוקי, נהיה בטוחים שתמיד תתקיים בנו הבטחה זו.