בשבוע שעבר חווינו את אחד השיאים בתולדות האומה – מעמד הר סיני ומתן התורה. עשרת הדיברות שניתנו על ההר לעיני כל ישראל, הינן היסודות לכל שאר המצוות. השבוע כשאנו מתחילים לקרוא את הפרשה אנו רואים, שהיא נפתחת ב-ו"ו החיבור "ואלה המשפטים". ללמדנו שמערכת הציוויים והמשפטים המובאים בה אינה "מערכת עצמאית", אלא נמשכת ומפרטת את יסודות המצוות שנאמרו בעשרת הדיברות.
פרוש "דעת מקרא" למשל, מסביר שהדיברות שנאמרו בסיני עוסקות במצוות שבין אדם למקום והמשפטים בהן עוסקת פרשתנו נמשכים מהדיברות האחרונות, והם עוסקים במצוות שבין אדם לחברו. בדומה לכך, הרב שמשון רפאל הירש מסביר בפתיחה לפרשה, שהיא עוסקת בעיקר במערכת חוקים ממוניים שבין אדם לחברו, ומטרתה להסדיר "את בנין החברה היהודית על עיקרון הצדק והאנושיות". עם זאת, חוקים ומשפטים היו קיימים גם לפני מתן תורה. הן רק בשבוע שעבר קראנו בפרשת יתרו כיצד משה מסמיך שופטים לעם על פי העצה הנבונה שקיבל מחותנו. (אמנם לדעות מסויימות יתרו הגיע רק לאחר מתן תורה). אולם פירושו של הרש"ר הירש מאיר בצורה בהירה שמתן הדיברות מהווה בסיס לבניין חברה, על פי עקרונות של צדק שאינו מתקיים על סמך נטיותיהם של בני אדם – היום אתה צודק, מחר אני. ויחד עם זאת, יש במערכת הציווי האלוקי התייחסות לאנושיות, לצד השווה שבין בני האדם, שכולם יכולים (וראוי) שיקיימו אותה. וכמו-כן קיים פתח לבני האדם להכריע בסוגיות ה"צדק" בהינתן כלים תורניים ברורים.
במדרש רבה (שמות, ג') מובא משל לבת מלך שהייתה מהלכת כאשר משמר כבוד צועד לפניה ומשמר כבוד מלווה אותה מאחוריה, כאשר הנמשל מוסב כמובן על חוקי התורה והמצוות: "ואלה המשפטים – מה כתיב למעלה מן הפרשה? ושפטו את העם בכל עת. ואמר כאן: ואלה המשפטים. והדברות באמצע. משל למטרונה שהייתה מהלכת… כך התורה: דינין מלפניה ודינין מאחריה, והיא באמצע. ניתן להבין מהמשל שקיום המצוות מהווה שמירה על יסודות התורה. ניתן גם להבין שהמצוות הן סוג של "משמר כבוד" למקיימים אותן ושומרים בכך על יסודות התורה.
בהקשר לכך, מעניין לראות שהתורה נוקטת בשני "סגנונות" שונים כאשר ציוותה על המשפטים. מחד גיסא ישנן מצוות המנוסחות בלשון החלטית, בלשון ציווי. לדוגמא: "מכשפה לא תחיה" או "מכה אביו ואמו מות יומת". ציווי בלשון זו אינו מותיר מקום לספק או סברא בדבר קיום המצווה. אולם מאידך גיסא, נמצא מצוות רבות אחרות ש"סגנונן" פותח ב "כי" או "אם" – דבר שניתן אולי ללמוד ממנו שבמקרים מסויים "הדין המוחלט" איננו הדבר העיקרי, (כמו במצוות שניתנו בנוסח צו מוחלט), אלא התורה עצמה מדריכה אותנו שהכרעת הדין צריכה להיות מקושרת לתנאים – "אם", או לנתונים הפרטיים של המקרה המדובר – "כי" (במובן של כאשר).
מכילתא דרבי ישמעאל (מס' דנזיקין פרשה א') מתארת את מחלוקתם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא: "ואלה המשפטים. ר' ישמעאל אומר: אלו מוסיפין על העליונים, מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני. רבי עקיבא אומר: 'ואלה המשפטים' למה נאמר? לפי שהוא אומר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. אין לי אלא פעם אחת. מנין שנה ושלש ורבע עד שילמדו? תלמוד לומר ולמדה את בני ישראל. יכול למדין ולא שונין? תלמוד לומר שימה בפיהם. יכול שונין ולא יודעין? תלמוד לומר 'ואלה המשפטים' וגו' – ערכם לפניהם כשלחן ערוך".
מהתבוננות בדברי רבי עקיבא ניתן לומר, שכוונתו איננה רק בכך שישנו צורך ממשי לחזור ולשנות ולהבהיר את ההלכה הפשוטה, הידועה, הנחרצת. אלא גם להסדיר בפני הלומדים את ההלכות של "אם" ו"כי" עד שיהיו בפניהם כ"שולחן ערוך" – כמו אדם שמסב אל השולחן לסעוד: המנות מוגשות ומובאות לפניו, אך הסועד עצמו הוא זה שאוכל את הסעודה ולכן עליו להחליט בעצמו כיצד יעשה זאת. במידה רבה, נראה כי כוונתו של רבי עקיבא היא להראות את "חופש הפעולה" שניתן לחז"ל להכריע בסוגיות משפטיות על פי תפיסתם והבנתם האינטלקטואלית.
אל מול זאת, ניצבת דעתו של רבי ישמעאל הרואה במשפטים חלק ממשי מבסיסה המוחלט של ההלכה שניתנה בסיני. ניתן להבין בצורה ברורה יותר את דבריו, על פי גמרא במסכת ברכות (ח', ע"א) בה מביא רבי לוי בר חמא דברים בשם רבי שמעון בן לקיש: "מאי דכתיב ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם? לחות – אלו עשרת הדברות. תורה – זה מקרא. והמצוה – זו משנה. אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים. להורותם – זה תלמוד. מלמד שכולם נתנו למשה מסיני". על פניו נראה שלדעת רבי שמעון בן לקיש (שעל פיו אנו מנסים להבין את דברי רבי ישמעאל) המשפטים וההלכות שחז"ל מורים, הן מקשה אחת עם התורה שניתנה לנו בסיני. אלא כמובן שאלו ואלו "דברי א-לוקים חיים" ודבריהם של רבי עקיבא ורבי ישמעאל מושתתים על עקרונות לפיהם יכולים חז"ל לדרוש, לפרש ולהתאים לכל מקרה את ההלכה המתאימה לו. כדברי רבי ישמעאל בברייתא דתחילת ספרא: "בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת".
בדומה לכך, במסכת בבא מציעא, (פ"ו, ע"א) אומרת הגמרא שב"ישיבה של מעלה", ממתינים לפסק ההלכה של רבה בר נחמני. והרי גמרא זו סותרת לכאורה את הסיפור המפורסם על תנורו של עכנאי, ממנו לומדים שההלכה מוכרעת בארץ. גם מכאן, נראה למסקנה שלמרות שבישיבה של מעלה יש הכרעה מסויימת, עדיין קיים המושג "לא בשמים היא". ישנם ציוויים שאינם מותירים מקום לספק, וישנן מצוות שפותחות ב"כי" או "אם" וההכרעה ההלכתית בהן נוצרת כאן ב"מתיבתא דארעא", ע"י חז"ל.
רבי אריה ליב הכהן זצ"ל, בעל המחבר של "קצות החושן" (ספר הבסיס ללימוד ההלכות שבחושן משפט) כותב בהקדמה ל"קצות": "אמר הקב"ה זהו רצוני שתעלה אמת מן הארץ! והאמת יהיה כפי הסכמת החכמים בשכל האנושי! וזאת היא ברכת התורה 'אשר נתן לנו תורת אמת' ". כלומר, ברור שהתורה נאמרה מפי הגבורה לעיני כל העם בהר סיני, אך התורה ניתנה לנו. ואנו באמצעות חכמי התורה שבכל דור ודור שונים וחוזרים ומשלשים כדברי רבי עקיבא, והופכים במשפטים שבה, שוב ושוב בסברות ובמידות, כדי שהתורה והמצוות שבה "יהיו בעיניך בכל יום כחדשים".
"ואלה המשפטים" – נזכה להגדיל תורה ולהאדיר. שבת שלום.