משל למלך אחד שהיה הוא ופמליה שלו מהלכים בדרך. בעברם ליד שדות החיטה, פגשו קבוצת איכרים. והנה, אחד האיכרים העיז פניו כנגד המלך, ניגש בבוז והתחצף אליו (ולפי גרסא אחרת, לא רק זלזל, אלא אף ירק בפניו). נתרגז המלך וציווה על חייליו להרוג את כל האיכרים. ראה זאת אחד מהם, נטל את מכושו, הכה והרג את אותו האיכר שהעיז פניו כנגד המלך. מכיוון שראה המלך כך, שכך זעמו. אמר המלך – רואה אני שיש ביניכם אחד שהטיב חרה לו על הפגיעה במלך, עד שקם ועשה מעשה. עתה, אשא לעוון כולכם בעדו.
בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בלק, קראנו על המגפה הנוראה שהייתה בישראל ובה נפלו עשרים וארבעה אלף מהעם. כאשר פנחס לקח את הרומח בידו והרג את זימרי בן סלוא וכזבי בת צור, שעשו מעשה זימה לעיני משה ולעיני כל עדת ישראל, ''להכעיס'', המגיפה נעצרה. כפי שמסביר רש''י, היו השבטים מבזים את פינחס: ''הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט מישראל? לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן''. נראה שטענות השבטים כלפי פינחס היו על מנת לבזות אותו בשל ''הצביעות'' שלו – שכביכול הוא עצמו בן לעובדי אלילים. לכן, במענה על כך, הכתוב ייחס את פנחס אחר אהרון – להראות את צדקותו.
אולם מהמשך הפסוק: ''השיב את חמתי… בקנאו את קנאתי'', ניתן להבין שטענה נוספת היתה יכולה להיות בפי השבטים: מה הועיל פנחס במעשהו שהרג את זמרי וכזבי? לא כלום – שהרי במגפה נהרגו עשרים וארבעה אלף. לכן ממשיך רש''י ומסביר: ''בקנאו את קנאתי – בנקומו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף''. כלומר פנחס הוא זה שבעקבות מעשהו נעצרה המגפה ''ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי''. אלמלא היה קם פנחס והורג את זימרי וכזבי, לא היה נשאר שריד ופליט מישראל, חלילה.
גם הרמב''ן בפירושו על המקום מתייחס לנקודה זו במפורש: ''הודיע הקב''ה למשה שישלם שכר טוב לפנחס על קנאתו אשר קנא לא-לקיו, ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם, ולא מתו כולם במגפה. וציווהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם, וזה טעם לכן אמור, שיגיד זה בישראל. ולא אמר הכתוב ''והייתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם'' (שמות כ''ט, ט') כמו שאמר באהרן, אבל אמר ''ברית כהונת עולם'' ואמר ''את בריתי שלום''. שייתן לו ברית עם השלום דבק בו. ובאהרן נאמר לכבוד ולתפארת (שמות כ''ח ב'). ולכך אמר אשר קנא לא-לקיו, והמשכיל יבין''. מדברי הרמב''ן נבין, בדומה למשל שהבאנו, שהיה הקב''ה כועס על מעשה זמרי. ומאחר וישראל שתקו ולא מחו בו על כך, פרץ חרון אף ה' בישראל והחלה המגיפה שהייתה עלולה להביא כליה על ישראל, ח''ו. אולם כשפנחס עמד וקינא לה', אמר הקב''ה – די בזה לשכך את כעסי.
ניתן אם כן, לאור ההסברים שראינו לעיל, להביא סיבה נוספת לכך שייחס הכתוב את פנחס אחר אהרון. אהרון הכהן, סבו של פנחס השיב חמתו של הקב''ה ושיכך את חרון אפו, כשהקטיר את הקטורת בעת המגיפה שהייתה בפרשת קרח, ועצר אותה על ידי שעמד בין החיים והמתים. בדומה לכך, בן בנו – פנחס, עשה כמוהו והשיב את חמתו של הקב''ה מעל בני ישראל. גם את קנאותו של פנחס ניתן לקשור במידתם של אבותיו. שהיה מבני בניו של לוי: לוי היה קנאי בעת מעשה שכם שאירע עם דינה אחותו, ונקם בשכם ובאנשיו, ואף פנחס קינא על מעשה זימה ופעל כפי שפעל.
עם זאת, יש לתמוה מדוע זכה פנחס ל''ברית כהונת עולם'' בשל מעשהו שהרג את זימרי וכזבי? והרי ישנה הלכה בשולחן ערוך (או''ח, קכח ס''ק לה): ''כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג, לא ישא כפיו, אפילו עשה תשובה''. וידוע גם שאפילו דוד המלך לא זכה לבנות את בית המקדש משום ש''דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית, לא תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת ארצה לפני.'' (דברי הימים כ''ב). נראה שמידת הקנאות אינה מידה טובה, ובוודאי אם אדם הורג מחמת קנאותו. מסיבה זו, אגב, יעקב אבינו מעניש את שמעון ולוי, שני האחים הקנאים שהרגו את אנשי שכם. ואילו, לפני רגע ראינו שפנחס שנהג כמעשה אבותיו, כמעשה לוי, לא נענש אלא קיבל על כך ''ברית כהונת עולם''.
אלא יש להבין שקיים הבדל עצום בין המקרים. כששמעון ולוי קינאו את קינאת דינה אחותם והענישו את כל אנשי שכם, לא ניתן היה להבין מה הייתה כוונתם. מתוך מה היתה קנאתם: האם פעלו מטעמי ''כבוד המשפחה'', האם קינאו למוסריות? איזו מוסריות? אנושית, או שמא מוסר בשם הא-לוקים? נראה שישנו הבדל בקנאה בין שמעון לבין לוי, הבדל שבא לידי ביטוי לאחר חטא העגל כאשר שבט לוי מקנא לשם ה': ''ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי? ויאספו אליו כל בני לוי. ויאמר להם כה אמר ה' א-לוקי ישראל: שימו איש חרבו על ירכו, עיברו ושובו משער לשער במחנה והירגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו. ויעשו בני לוי כדבר משה, ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש'' (שמות ל''ב, כ''ו-כ''ח). מי נענה לקריאתו של משה?בני לוי. שמעון לא מצטרף אל לוי בקנאה זו.
ההבדל בין שמעון ללוי מתחדד כאן בפרשתנו ומגיע לשיא: בסוף פרשת בלק לא ידענו מי ''האיש הישראלי'' שחטא עם המדיינית. אולם כעת מתברר שזהו זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. ומולו מתייצב בקנאה לה' – פנחס בן אלעזר בן אהרון, משבט לוי. כעת מתברר למפרע כי קנאתו של שמעון היא קנאה מטעמים עצמיים, אולי על רקע ''כבוד המשפחה'' וכו'. לעומת זאת, קנאתו של פנחס שונה בתכלית: ''בקנאו את קנאתי… אשר קינא לא-לוקיו ויכפר על בני ישראל''. וכפי שראינו שדייקו רש''י והרמב''ן בפסוקים.
פינחס הוכיח לעין כל, שהכהונה לה זכו אהרון ובניו, בני לוי, ניתנה להם כדת וכדין. וכעת נשים לב למה שאמר הרמב''ן בפירושו ''והמשכיל יבין'': הרמב''ן מדייק בפסוק ''לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לא-לקיו ויכפר על בני ישראל'', שנאמר ''לכן אמור'' ולא ''אמור לו''. מסביר הרמב''ן, שהכוונה ''לכן אמור'' היא לומר וליידע את כל בני ישראל, שמעשה הקנאה של פנחס הוא מעשה קנאה לה'. וזאת היא הסיבה שבעטיה נבחרו בני לוי לשרת לפני ה'. הדבר לא נאמר רק ''לו'' – לפנחס. אלא לכל העדה כולה. כלומר פנחס הוכיח ברבים, שהוא ראוי ל''ברית כהונת עולם''.
יותר מכך, פנחס הראה שהוא נוהג כמעשה אבותיו, לא רק בקנאתו לה' – כשם שעשה לוי. כפי שהסברנו, על ידי המעשה שעשה פנחס, הוא שיכך את זעמו של הקב''ה, וכיפר על בני ישראל – בדומה למה שעשה אהרון הכהן במגיפה בפרשת קרח, שם ערער קרח על זכות הכהונה. כעת, משניתנה לפנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ''ברית כהונת עולם'', לא יהיה עוד כקורח ועדתו מי שיערער על הכהונה. ומכאן מובן גם עניין ''הנני נותן לו את בריתי שלום''. כעת, אין עוררין על הכהונה, ומכאן ואילך ברכת שלום ואחדות לכל בני השבטים.
נזכה כולנו לברכת השלום מפי אדון השלום, מלך שהשלום שלו. שבת שלום!