בפרשתנו מתארת התורה את הרגע שבו בני ישראל עומדים בשערי הארץ ושולחים את המרגלים כתכנית מודיעין צבאית מקדימה לקראת כניסתם ארצה. לפתע, בחסות המשימה שהוטלה עליהם, מפנים המרגלים את גבם אל הארץ, אל משאת נפשם אליה הגיעו אחרי שנים רבות של עבדות במצרים ואחרי כמה וכמה מסעות במדבר. דברי המרגלים זורים ייאוש בקרב רבים בעם, והם זונחים כלאחר יד את חזון הארץ המובטחת.
הזכרנו כבר שבני ישראל נמצאים כעת בשלב של "מעבר" מהחיים שאליהם הורגלו עד כה, חיים שנסמכים רבות על ניסים, אל חיים בסגנון שונה לחלוטין, שבו בני-ישראל אמורים להחזיק באחריות באמצעות מעשיהם שלהם, ולא רק להיסמך על הנהגה ניסית. כמובן, שגם כאן ראוי שהם יתחזקו באמונה וביטחון בה' והוא ודאי יהיה בעזרתם. הקדמה זו מובאת כדי שנזכור שעל רקע זה מתרחש גם סיפור המרגלים. מנקודת מבט זו נראה שגם כוונתו של משה רבנו, בשליחת המרגלים הייתה להכין את העם לקראת כניסתם לארץ. יוזמת השליחה של המרגלים מצביעה על דרך חיים חדשה, דרך שבה ניכרת לעין השתדלותם של בני ישראל באמצעים שיש בידם. לפיכך, לאחר שהקב"ה אמר למשה "שלח לך", במובן של "לטובתך", הבין משה כי באופן זה הקב"ה רומז לו שהתפיסה שהוא – משה, מנסה להעביר אל העם ערב כניסתם לארץ, היא אכן המעשה הנכון.
נתאר לעצמנו שמשה סבר, שמהלך זה של שינוי התפיסה אצל בני ישראל, יהיה אחד המהלכים הקשים שידעו. אולם, מחזרתה של התורה בספר דברים (א', כ"ב ואילך) על השתלשלות האירועים בפרשתנו, אנו לומדים כי בניגוד לצפוי, בני ישראל באים לפני משה ומבקשים לשלוח למשימה "אנשים" – אנשים שהינם אנשי שטח, אולי הכוונה לאנשי אגף המבצעים או המודיעין של הצבא, אך בכל מקרה אין המדובר בנשיאים, ולא במנהיגים הרוחניים. כלומר, ניכר מכאן שהם מתחילים להפנים את התפיסה שמשה מבקש להנחיל להם, בדבר הצורך בעשייה עצמית. בשלב זה, משה מסכים לבקשתם (כפי שהוא עצמו מתאר בספר דברים: "ויטב בעייני") ודבר זה מראה שמשה סבר שהוא מקבל משוב חיובי למהלך שלו בדבר אורחת החיים. עם זאת, משה מצרף למשלחת שני מנהיגים רוחניים: יהושע בן נון וכלב בן יפונה, על מנת שיבצעו את משימת הריגול בארץ מתוך זווית ראיה של בטחון בקב"ה. מלכתחילה, תיאור קורותיהם של המרגלים בארץ, מצביע על מהלך מודיעיני ומבצעי מוצלח. המרגלים תרים את הארץ תקופה של 40 יום שבמהלכה הם עוברים ומבקרים בערים, נושאים על שכמם מפירות הארץ מבלי שיתעורר חשד כלפיהם. אולם, לאנשי השטח הללו, אין את הראיה המכוננת, אין את החזון ושאר הרוח שיש לנשיאים, ועל כן הם מגיעים למסקנה שלא יוכלו לכבוש את הארץ. לפתע, נעלמה מעיניהם לחלוטין האמונה והביטחון שהקב"ה יהיה להם לעזר, גם אם אין פירושו של הדבר עריכת ניסים גלויים.
עמדתם של יהושע וכלב, הייתה שונה בתכלית. שניהם מנהיגים רוחניים של העם, מלאים בבטחון מוחלט ואמונה בהנהגתו של הקב"ה. נראה שהם הבינו היטב את כוונתו של משה ולכן לא נבהלו מילידי הענק ומהתיאורים המפחידים של יתר המרגלים, מאחר שהיו חדורי אמונה שהקב"ה יבטיח את הצלחתו של עם ישראל בכיבוש הארץ. יהושע וכלב ראו עין-בעין כי שינוי תפיסת החיים היום-יומית שהורגלו לה, אין פירושה כי מעתה ה' מסיר את השגחתו מהם. הם היטיבו לראות את מה שחזה משה המנהיג הגדול, שכעת באה תקופה חדשה של השתדלות באמצעים ארציים, אבל תוך סיוע אלוקי.
ההמשך בפרשתנו ידוע – מות המרגלים (לבד מכלב ויהושע), עונש הנדודים במדבר ומניעת כניסתו של כל הדור ההוא לארץ. מנקודת השקפה זו בה אנו דנים, ניתן לומר כי במידה רבה, עונשם בא על שלא ביצעו את משימת הריגול כפי שציפו מהם. היה כאן "פיספוס" בענק של זווית הראיה של בטחון בה', שמשה ניסה להעביר אל העם. עם שינוי אופי החיים וסדרי ההנהגה, הם לא הפנימו את האמונה שהקב"ה עדיין ותמיד "מלוא כל הארץ כבודו".
אבל האם לכל הפחות הדורות הבאים הצליחו להפנים את תפיסתו של משה? האם למדו את הלקח מפרשת המרגלים? יש מי שיגיד כי שאלה זו מהדהדת בקול גם בימינו. אבל אם נעיין בספר יהושע (פרק א' ופרק ב') נמצא סיפור דומה שממנו נוכל אולי להעלות תשובות לשאלותינו. סיפור המרגלים המתואר שם (ושאותו אנו קוראים בהפטרה) נפתח בכך שהקב"ה "מזכיר" באוזני יהושע, "רק חזק ואמץ לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי, אל תסור ממנו ימין ושמאל, למען תשכיל בכל אשר תלך… כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל. הלוא ציויתיך חזק ואמץ אל תערוץ ואל תחת, כי עמך ה' א-לוקיך בכל אשר תלך".
הפעם בוחר יהושע למשימת הריגול שני אנשים שעליהם הוא סומך. אין עדות לכך שבחירתם נעשתה בהתייעצות פומבית עם בני ישראל. ולאחר תדרוכם וצאתם למשימה, נראה שמצבם המתואר, (בשונה ממה שהיה המצב אצל המרגלים בימיו של משה) עתיד לחזות כישלון מודיעיני ומבצעי: מיד עם הגעתם הם נחשפים. הסגרתם וחייהם ולמעשה עתיד כיבוש הארץ, תלויים בידה של אישה מפוקפקת ובהבטחותיהם להציל את בני משפחתה. לאחר שכמעט נתפסים, בורחים השניים בחסות החשיכה מהעיר הסגורה והמסוגרת, ושוב בהטעיה פשוטה שנסמכת גם היא על הבטחתם לאישה המפוקפקת ולחסדיה. בחזרתם הם מדווחים ליהושע בלבד ולא לכל העם. ובעצם אינם יכולים לספר הרבה – לא נראה שהסתובבו בארץ, הם שהו בעיר יריחו בלבד, וגם אז המודיעין של יושבי הארץ חשף אותם בנקל. מכאן ניתן ללמוד גם על כוחו של האוייב שמולם, אשר הקצה כוחות צבא רבים לחיפוש אחר שני המרגלים.
אולם, הפלא ופלא, שני המרגלים מביעים בטחון גמור לא רק באשר להצלחתם של בני-ישראל לכבוש את העיר, אלא בהצלחתם בכיבוש כל הארץ כולה. "כי נתן ה' בידנו את כל הארץ, וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו" (יהושע, ב' כ"ד). השניים הללו שהלכו בעצת יהושע ובהשארת רבו – משה, כפי שהסברנו לעיל, מתוך בטחון ואמונה שלמה בקב"ה המלווה את העם ועוזר למי שעוזר לעצמו, קיבלו את התפיסה שאותה ביקש משה רבנו להעביר לעם כולו, ואכן הצליחו להעבירה לעם כולו.
צעד זה, שנקט יהושע כדבר הראשון לקראת כיבוש הארץ, מעיד ומוכיח כי הלקח מחטא המרגלים בימיו של משה, הופנם, הן ברמת ההנהגה, והן ברמת הפרט, בימיו של יהושע. האם שאלת הלקח עודנה מהדהדת גם בימינו? את התשובה לכך, שהיא כנראה עניין של השקפה, נשאיר אולי לפעם אחרת…