דרכו של עולם, אין בעל הנס מכיר בניסו. לכן, לתפארתם ושבחם של תושבי עמונה הגיבורים, ובתודה גדולה לחברי הכנסת ולשרים שהשקיעו את מיטב יכולתם הפוליטית והביאו להישג ההיסטורי הזה, אני רושמת כאן את ההישגים האדירים של חוק ההסדרה (שעד לאחרונה גם אני לא האמנתי שיש לו סיכוי לעבור): לא מדובר “רק” בהסרת איום ההריסה ובהסדרתם של אלפי בתים, וגם לא “רק” בהפסקת המשחק הבג”צי המכוער במסגרתו מתעללים עותרים, פרקליטים ושופטים בחיי המתיישבים ביו”ש, חוק הזה מביא אתו בשורות חשובות נוספות.
לראשונה: א. הכנסת היא שקובעת את עתיד ההתיישבות ביו”ש
ב. החוק הישראלי מכיר בישראלים ביו”ש כ”תושבי האיזור”.
ג. החוק הישראלי מכיר בהתיישבות ביו”ש כ”צורך ציבורי” שראוי להפקיע עבורו.
ד. הכנסת מכירה באחריות המדינה למצב בו יישובים רבים ביו”ש לא הוסדרו.
תושביהם אינם “עבריינים” אלא אזרחים שהמדינה מחוייבת להסדיר יישוביהם. כל זה לא היה מושג ללא תושבי עמונה. אין ספק שהחוק והישגיו ההיסטוריים רשומים על שמם. כואב שהם עצמם לא יזכו לטעום מפירותיו. וייאלצו להסתפק במתווה נפקדים (משודרג. טוב בהרבה מזה שפורסם כבר.
ובכל זאת ודאי קיווינו כולנו שיוכלו להשאר בבתיהם.) הצומת הזו מזכירה את הקמת המדינה בגבולותיה המצומצמים בתש”ח. הישג היסטורי ענק מחד. כאב על שלא הכל הושג מאידך. לטעמי, אסור שהכאב (שבהחלט יש לו מקום) ימנע מאתנו לשמוח ולהודות על ההישג ההיסטורי הגדול שזכינו בו.