הרב שלמה גורן זצ"ל, שהיה הרב הראשי לצה"ל והרב הראשי לישראל, הסביר בספרו "משיב מלחמה" מדוע הקב"ה לא נחם את בני ישראל דרך ארץ פלישתים, תוך עשיית כל הנסים הדרושים, ומדוע קיים החשש "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". לשיטתו של הרב גורן זצ"ל, הקב"ה עושה נסים במדבר ולא בארץ ישראל. במדבר עשה הקב"ה את נס בקיעת ים סוף, במדבר נתן להן מן מן השמים, נתן להם מים מן הסלע ואף סיפק להם את בשר השליו שהביאה רוח הקדים. הקב"ה מנהיג את בני ישראל באופן שיחיו חיים טבעיים בארץ ישראל. לכן הכניסה לארץ ישראל והחיים בה יהיו בדרך הטבע הכרוכה גם במלחמה וגם במאבקי הקיום הכלכלי היומיומי. בארץ ישראל אין קיצורי דרך, ועל העם להתמודד עם האתגרים בדרך הרגילה והטבעית. מי כמונו, אנשי תורה ועבודה, המאמינים במשנתה של הציונות הדתית, מבינים היטב את הקשיים והאתגרים העצומים עמם צריכה התנועה הדתית לאומית להתמודד מראשית ימיה של מדינת ישראל ולאורך כל שנותיה של התנועה הציונית. לא חיפשנו את הדרך הניסית כדרך בלעדית , אלא פעלנו בדרך הטבעית והתפללנו לסיעתא דשמייא במאבקים הפוליטיים, הפרלמנטריים והציבוריים כדי להנחיל למדינת ישראל את ערכיה כמדינת העם היהודי. לא השקפנו מבחוץ, לא הסתגרנו בתוך "גטו" חברתי ורוחני. נאבקנו מבפנים, מתוך שותפות בניהול המדינה, מתוך נשיאה בעול בכל מערכות המדינה- הביטחון, ההתיישבות, העלייה, החינוך, הכלכלה ועוד. התמונה הכללית מצביעה על הצלחה, ותקצר היריעה מלפרט את הישגיה של התנועה בעיצוב אופייה היהודי של המדינה, בחקיקה בתחום יחסי דת ומדינה, במערכת החינוך הציוני-דתי ומוסדות התורה לתפארת, בהתיישבות הענפה בכל רחבי ארץ ישראל ועוד.
בשנים האחרונות מצאנו את עצמנו במצב שונה. השפעתנו על ערכיה של המדינה ואופייה היהודי פחתה והלכה יחד עם דחיקתנו משותפות אמיתית בניהול המדינה. בתקופה זו קמו תנועות או מפלגות המתריסות בריש גלי כנגד עיקרי תפיסתנו את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הן קיבלו לגטימציה ציבורית ופרלמנטרית ותפסו את מקומנו בניהול המדינה ובהשפעה על ערכיה. הדינמיקה בציבוריות הישראלית איננה מתקדמת לכיוונינו אלה כנגדנו. לכן יש לשקול היטב כיצד ניתן לחזור ולחדש את מעמדנו כתנועה רעיונית- פוליטית המאמינה שדרכה ואמונתה צריכות להוביל את זהותה היהודית של מדינת ישראל. ראשית, עלינו להסכים כי אם נמשיך בתהליכים הנוכחיים המצב רק יורע. שנית, עלינו להסכים כי אנו מאמינים שמשנתנו היא הנכונה והראויה במדינת ישראל. שלישית, עלינו להסכים כי היריב המסוכן ביותר של "הטוב" הוא "הטוב ביותר", או במילים אחרות ההתנהלות של "הכל או לא כלום" בדרך כלל מובילה לכלום. בפגישותיי, בעיקר עם צעירים, אני למד כי יש בלבול מוחלט באשר לתפקידנו כתנועה פוליטית. מתריסים כנגדנו:"אסור לסטות מדרך האמת הצרופה" או "איך אתם יכולים להיות שותפים למסגרת שאינה עולה בקנה אחד עם דרך התורה", וכיוצא בזה. צריך לומר בבירור: מבחנה של תנועה פוליטית הוא ביכולתה להשפיע ולהשיג את מירב מטרותיה ויעדיה. רק כשנקבל 61 מנדטים נוכל לקבוע בעצמנו את דרכה של המדינה. גם זה אינו מדויק, כי בוודאי ראוי שתהיה הדברות, שכנוע והסכמה. במציאות בה אנו חיים אין לנו את העונג הרוחני לפעול במישור הפוליטי והציבורי כפי שחייבים לפעול ולחנך בבית המדרש, בבית הספר ובתנועת הנוער. במציאות הקשה בה אנו שרויים צריך לדעת לנצל את מעמדנו הפוליטית בדרך חכמה הכרוכה גם בפשרות פוליטיות, ולא אידיאולוגיות(!!!), כדי להשיג את מירב מטרותינו. יש להתייצב באומץ ציבורי ולומר, גם אם בשלב זה יש מבין הצעירים והמבוגרים מי שעדיין לא מבינים זאת, כי ציונות דתית פירושה מעורבות ושותפות עם כלל המערכת הציונית והחרדית, במטרה להשפיע על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.