מכתב גלוי לכל מי שהבית יקר לו
לאחרונה שבה ועלתה לדיון שאלת אופיה הרצוי של מפלגת הבית היהודי: האם עליה להמשיך בתהליך שיזם השר המנוח אורי אורבך ושמובילים השרים נפתלי בנט ואיילת שקד, להפיכתה למפלגת ימין כלל-ישראלית, או שמא “לחשב מסלול מחדש”, כפי שסבורים כמה מוותיקי המפד”ל, ולשוב להיות מפלגה מגזרית של הציונות הדתית.
כשהתחלתי את דרכי הפוליטית לפני כשלושה עשורים כיו”ר “נוער התחייה” בצפון, הייתה לנו סיסמא: “הולכים ביחד”. דתיים וחילוניים, שכם אל שכם, ביחד להגשמת המטרות המשותפות – בניין ארץ ישראל, חיזוק עם ישראל וחיבור למסורת ישראל. לא היתה זו רק סיסמא, הייתה זו דרך חיים: ביחד נסענו לסייע ליישובים ביש”ע, בגליל, בנגב ובגולן, ביחד עלינו להר הבית – המרכז הלאומי והרוחני של עם ישראל, וביחד חלקנו קרטוני מזון בשכונות הערים ובפריפריה.
עם התפרקותה של “התחייה”, חיפשנו מסגרת חדשה, שבמסגרתה נוכל להמשיך ולפעול למען הערכים הלאומיים והחברתיים שלאורם חונכנו וחינכנו. המפד”ל הייתה אמנם מפלגה ימנית וערכית, אך החילוניים שבינינו התקשו למצוא את מקומם במפלגה המוגדרת כ”מפלגה הדתית-לאומית”. מעטים בלבד בחרו להצטרף למפלגה המגזרית, ולפעול כקבוצה בשם חי”ל – חילוניים תומכי מפד”ל, שהתקבלו כחברים במפלגה, אך לא יכלו להיבחר למוסדותיה. שאר נאמני ארץ ישראל חובשי הכיפה השקופה, ואני ביניהם, הצטרפנו לליכוד, ופעלנו בו כקבוצה אידיאולוגית המהווה סמן ימני. “הליכודניקים עם הכיפה בכיס”, היו מכנים אותנו, ואכן זו הייתה מונחת בכיסינו, ונשלפת משם בכל פעם שמי מאיתנו היה בוחר לשאת דבר תורה או להשלים מניין, ממש כפי שעשינו כש”הלכנו יחד”, בימי “התחייה” הטובים.
השנים חלפו, ודברים לא טובים עברו על הליכוד. חזון “שתי המדינות” החליף את חזון “שתי גדות לירדן” של זאב ז’בוטינסקי. הסכמי חברון, וואי וכמובן הגירוש מגוש קטיף, הוכיחו כי לא ניתן לסמוך על המפלגה הזו בכל הנוגע לשמירת שלמות הארץ. גם במישור החברתי נראה כי דרכם של ראש בית”ר ושל ממשיכו מנחם בגין נזנחה – הרגישות החברתית פינתה את מקומה לאטימות ולנהנתנות. במקביל, החל במפד”ל תהליך של פתיחת שורות, עד אשר רבים מחבריי ואני, יכולנו סוף-סוף למצוא במפלגה, ששינתה בינתיים את שמה ל”בית היהודי”, את ביתנו הקבוע – בית משותף בו אנחנו דיירים שווי זכויות, ולא אורחים מזדמנים.
הבית היהודי הוא היום הבית של כל אוהבי ארץ ישראל המחוברים לערכי הנצח של עם ישראל, בין אם חובשים הם כיפה סרוגה ובין אם מעליהם אך כיפת השמים. הם גם יכולים להיות דרוזים, בדואים, או בני כל עדה אחרת, הם יכולים להיות דוברי רוסית או דוברי אמהרית, גמלאים, נכים, תושבי הפריפריה או בני שכונות המצוקה. דלתות הבית פתוחות לרווחה, וכל מי שמזדהה עם ערכינו מוזמן לבוא ולהיות שותף מלא בבניין הבית ובישיבה בו.
זו הדרך הנכונה ובה חשוב להמשיך לצעוד קדימה בבטחה, ואפשר לעשות זאת מבלי להתפשר על הערכים המשותפים שלנו. אפשר להגיע “לבני עקיבא ולבני הדיסקוטקים”, כמאמר השיר הידוע, ואם חפצי חיים אנחנו, ושואפים להגיע אל הגה המדינה, חובה עלינו לעשות זאת. הבית היהודי היא המפלגה היחידה שאפשר לסמוך עליה שתפעל נגד מדינה פלסטינית – וחלקים רבים מאד בעם מבינים היום את החשיבות במניעת הקמתה (30-60% עפ”י הסקרים, תלוי איך נוסחה השאלה). חלקם מצביעים לליכוד, ללפיד, לכחלון, למרות שאלה אינם מייצגים באמת את עמדותיהם, או שאינם טורחים כלל להצביע, ורק אם נשכיל לחבק אותם ולקרב אותם אלינו, נזכה באמונם. כדי לעשות זאת, חובה עלינו להקשיב לקהלים השונים במדינה ולפעול למענם. פורום “מרחיבים שורות” שהוקם בבית היהודי, בהנהלתם של ששה פעילי מפלגה דתיים וחילוניים מכל רחבי הארץ, ישמש גשר לחיבור החשוב כל-כך אל קהלים אלה – וביחד נעשה ונצליח!