על מקרה החייל שירה במחבל דנו בכל כיוון אפשרי ובכל זאת ראוי לתת כמה תובנות שהגעתי אליהם. מקרה זה הוא אבן בוחן להתנהגות כל הגורמים המעורבים כאן והבנה היכן עומד כל אחד. אינני. מדבר כרגע על מעשיו של החייל והאם היה ראוי לירות במחבל או לא.
לדעתי האישית כל מחבל שמגיע לפגוע ביהודים, כל עוד הוא לא אזוק ומופשט מבגדיו כדי לראות שאין עליו מטען, דינו מוות ויש לחסלו לדעתי בעיקר משום שזהו צעד מוסרי מתבקש.
נשאלת השאלה מדוע מבין כל המפלגות רק חברי הבית היהודי התגייסו להגנת החייל. זה התחיל מאמירות כנגד הכפשת החייל שפרסמו השרים בנט ושקד, המשיך בדבריו של ח”כ יוגב,שהגן על החייל וגם בדבריו הברורים של ח”כ סמוטריץ’ על הירי הצודק בשם המוסר היהודי.
מה שקרה אחרי פרסום הסרטון ראוי להחקר בכל אוניברסיטה כמקרה של התנהלות היהודי הנחות בגלות. נתחיל בתקשורת שהיא בעיניי הרעה החולה של החברה הישראלית, השופר של הקרן החדשה והסיבה העיקרית למאמר זה.
ד”ר גיא בכור התבטא כנגד הקרן בחריפות וטען שהיא מנהלת מלחמה פסיכולוגית כנגד עם ישראל ובעיניי מקרה החייל הוכיח כי הוא צודק. זה התחיל בעליהום התקשורתי על החייל כאילו הוא היה המחבל עצמו. המשיך בהתייחסות אל המחבל כפלסתיני מהשורה, כאילו לא מדובר במי שניסה לרצוח יהודים אך לפני דקה ולבסוף בניסיון לשמש כשופר תקשורתי של משפחתו של אותה חלאת האדם כולל דרישות מהממשלה.
עוד דוגמא מהשינוי בקו התקשורתי נובעת מהשימוש במנוחים ‘קרים’. אם פעם התקשורת הייתה משתמשת במונחים “חיילינו” או “מטוסינו” (“כל מטוסינו שבו בשלום” מי זוכר ממלחמת לבנון הראשונה? היום זה “כל המטוסים” של חיל אוויר זר כביכול.י.א.) ונותנת גיבוי מלא לצבא בזמן מלחמה בביצוע פעולות שונות היום המצב הפוך.
להזכירכם אף אחד לא דרש לחקור מדוע התנקשו בחייו של עימאד מורניה, יחיא עייש או השייח הנכה אחמד יאסין. פשוט סגרו איתם חשבון וזהו. משהו נסדק בתקשורת שמוכנה לשחוט את הפרה הקדושה הקרויה “צה”ל” ולעשות יד אחת עם תקשורת עולמית עויינת וראשי חוגים “הומאניים” של אוניבסיטאות נחשבות רק כי לשם זורם הכסף..
צמרת צה”ל עצמה מוצאת את עצמה מתגוננת מפני תקשורת מבית, שששה להעמיד לדין חיילים על “פשעים” לכאורה. ראשי צה”ל שמתכננים את “היום שאחרי” שיפשטו מדיהם אינם רוצים להישכח במקרה הטוב ובמקרה הרע יותר להיכלא מאחורי סורג ובריח במדינה זרה (רק בבריטניה לבדה הוגשו עשרות צווי הסגרה לבכירים ישראלים בהם השר יעלון עצמו,גבי אשכנזי ועוד) אז הם מחזרים במרץ אחרי התקשורת, רוקדים את ריקוד ה”מה יפית” לצליליה ומתחרים ביניהם מי יצהיר את ההצהרה הלוחמנית ביותר כנגד החיילים.
זה בדיוק המלכוד של אותם קצינים שמחד צריכים תמיכה של החלק השפוי בעם בישראל כדי להצליח ומאידך לרצות את אמצעי התקשורת מה שמייצר זגזוג בלתי פוסק בין הרצון לרצות את חוגי הרוח לבין ההגיון הבריא של הציבור.
הזגזוז יכול לפעול עד שנופל דבר וחושף את מערומיהם לכל. זה התחיל עם האמירה האומללה של הרמטכ”ל, אייזנקוט על הנערה עם המספריים שראתה אותו קצת מטושטש, והמשיך עם הפקרת החייל בשדה הקרב התקשורתי בשבוע האחרון.
המפקדים הללו, שאמורים להטמיע את הערך “אחרי” התגלו במערומיהם בתקשורת עם הערך “במקומי”. אסור לקבל כלאחר יד את קפיצת הראש שעשו יעלון, תא”ל אלמוז דובר צה”ל והרמטכ”ל אייזנקוט לתוך הבריכה העכורה רק כדי לטהר את שמם, להצהיר בפעם השבעים וחמש שצה”ל הוא צבא מוסרי ולמסור לפריץ את גנב הסוסים התורן. אצל יעלון ההצהרות על הצבא המוסרי באות בתכיפות כל כך גבוהה עד שקשה להאמין שהוא מאמין בזה.
כתבתי כי המאמר נכתב בדם, כי את ההפקרות שהשאירו אחריהם אייזנקוט ויעלון, הרמטכ”ל ושר הביטחון הבאים אחריהם יתקשו לנקות. וכן, לנו זה יעלה בדם. בהרבה דם, בעיקר של אחינו, העם היהודי, כי יבוא יום שבו חייל יהסס להשתמש בנשק, והמחבל יפעיל את המטען שיוריד איתו רחוב שלם. הרבה דם.
*הכותב הינו חבר פורום מרחיבים שורות.המאמר משקף את דעתו האישית בלבד.