כינוס הועדה למינוי דיינים הוליד 22 דיינים חדשים לבתי הדין האזוריים. הדיון במינוי דיינים לבית הדין הגדול נדחה. יש לזכור שבית הדין הגדול התרוקן למעשה וכיום הוא מונה דיין אחד בלבד בנוסף לרבנים הראשיים שלא הוסמכו לדיינות אך יושבים בדין מתוקף תפקידם.
כצפוי, נחלה הציונות הדתית כשלון בבחירות אלו. לא זו בלבד שרק שמונה מתוך הדיינים מזוהים עם הציונות הדתית, אלא הועדה קיבלה את הווטו החרדי על שמם של חלק מהמועמדים של הציונות הדתית בשל ‘פשעים’ בלתי נסלחים שלהם – תואר אקדמי, חברות בארגון צוהר ושאר מרעין בישין. ברור שנציגי הציונות הדתית ועמיתיה הציגו את התוצאות כניצחון, נציגי ציבור לא אוהבים להודות בכשלון והם תמיד יעדיפו את שליש הכוס המלאה. לכן אנחנו כאן לעשות זאת במקומם.
אם כל חטאת היא מינוי דיינים לפי מפתח מפלגתי. דיין צריך להתמנות על פי ידיעותיו, השקפותיו, מזגו השיפוטי ולא לפי אדונו הפוליטי. אולם בנסיבות שנוצרו הפך המפתח המפלגתי למעין כורח. כורח זה מביא אותנו לכשל השני – מתן ייצוג עודף למינויים חרדיים, מעל ומעבר לייצוגם באוכלוסיה. לא זאת בלבד, אלא שכוחם הפוליטי של החרדים איפשר להם להטיל ווטו על מועמדים מסוימים בשל קריטריונים לא רלוונטיים.
מי אשם במצב הזה ? ובכן – לכשלון הזה אבות רבים. לא נכנס לחיטוט היסטורי ונסתפק באקטואליה. שימו לב – סדר האשמים אינו בדרגת חשיבות.
האשמים הראשונים הם השר יובל שטיניץ והבוס שלו – ראש הממשלה נתניהו שנכנעו לתכתיב החרדי בועדה. בעצם הכשלון הוא עוד קודם לכן כשנתניהו במסגרת המשא והמתן הקואליציוני מסר את כל נושא שירותי הדת לחרדים ואפילו נטל את הסמכות שר המשפטים כיו”ר הועדה בכדי לרצות את המפלגות החרדיות.
אשמים כמובן הם אלו שנתנו לנתניהו את הכח למעשה זה – הבוחרים. בראש ובראשונה הבוחרים הציונים דתיים או כל אלו שנושאי דת ומדינה היו אמורים לעניין אותם. הכתובת הייתה על הקיר (אני בעצמי כתבתי אותה שם) – הצבעה לנתניהו משמעה העברת נושאי הדת לידי החרדים. מתברר ולא במפתיע, שלא רק שנתניהו אינו מחויב לציונות הדתית, כמו שטענה ח”כ חוטובלי בראייון לערוץ 7, אלא שהיא עצמה, יחד עם עמיתיה הסרוגים בליכוד אינם מחויבים לערכי הציונות הדתית והם שותפים מלאים להפקרת שרותי הדת במדינה.
גם נציגי הציונות הדתית בכנסת, הנהגת הבית היהודי אינה חפה כלל וכלל מאחריות לכשלון הזה. העובדה שבמשא ומתן הקואלציוני נושאי דת ומדינה נדחקו לאחור. במקום להציג תביעה ברורה למשרד הדתות, עסקה המפלגה במשחקי ‘נדמה לי’ על תיק החוץ. אז נכון שהליכוד עצמו ייבש את המפלגה עד הרגע האחרון, אבל הרושם שהתקבל בציבור הוא שהנושא כלל לא בראש מעייני המפלגה.
בעצם אפשר גם להאשים כאן את הציבור שמשום מה חושב ששירותי הדת הוא ענין מגזרי ודחק במפלגה לפרוץ החוצה אל המישור הלאומי בלי להבין שאנחנו היחידים שיכולים לטפל בשירותי הדת עבור כלל ישראל. שרותי דת איכותיים, נגישים ופתוחים, בתי דין עם הפנים לעם – כל אלו אינם ענין מגזרי !
למעשה האחראיות של המפלגה למצב היא עוד מהקדנציה הקודמת שבה נכשלה המפלגה במינוי רבנים ראשיים. הצלחה במינוי ההוא היתה מעניקה לציונות הדתית, כנציגת כלל הציבור, רוב בועדה. אולם המפלגה היססה בתמיכתה במועמדים הציונים דתיים וכשלה בתמיכה במהלכים שהנו מאפשרים בחירה שלהם (למשל תיקון מבנה הגוף הבוחר).
ומה גרם לכשלון הזה ? המחלקות הפנים מגזרית. וכאן המקום לתקן טעות נפוצה. הויכוח אינו בין ליברלים ובין שמרנים. רבני צהר או רבני בית הלל ועוד אחרים המואשמים בכגון דא – אינם ליברלים כלל! הויכוח הוא בין מי שעדין רוחשת בליבם תחושת נחיתות כלפי החרדים, שלא לדבר על אימוץ חלק מהשקפתם, ובין מי שמבינים שההשקפה החרדית בטעות יסודה ושחייבים להחזיר את השיח ההלכתי במדינה לפסים המקוריים של תורה ועבודה, תורה ודרך ארץ. דרך תורנית המביטה אל אתגרי התקופה ויכולה להם.
משם מה הנהגת המפלגה עדיין מרטטת אל מול המיעוט הקולני הזה. היחיד שהעז פניו כנגדם היה השר אורי אורבך ז”ל ומאז פטירתו המצערת, אין במפלגה מי שירים את קולו בענין. זהו דבר שאינו מבשר טובות.
צריך להחזיר את המצב לפרופורציות. בעלי ההשקפה החרדית הם עדין מיעוט במדינה ובמחנה הציונות הדתית, תומכיהם גם הם במיעוט. אסור לרוב לרמוס את המיעוט ויש לתת להם ולדרכם המחשבתית ביטוי ויצוג, אולם לא ביחס הפוך לכמותם.
בטווח המיידי, יש לדרוש מהנהגת המפלגה להתעקש במאבק המאד קרוב של מינוי דיינים לבית הדין הגדול. צריך להפעיל לחצים על הליכוד כדי לעצור את הסחף. בטווח הארוך יש להכניס את נושא דת ומדינה לשיח הפנים מפלגתי וגם לשיח שבין המפלגה ובוחריה (כולל ואולי בדגש על בוחריה הפוטנציאליים). יש לפעול באגרסיביות פוליטית לחזור ולהשתלט על שרותי הדת במדינה וליישם את המדיניות של גדולי התורה של הציונות הדתי, תוך דחיקה מפורשת של בעלי השקפה חרדית.
זה לא יקרה תוך קדנציה אחת. צריך הרבה אורך רוח, תוכנית רבת שנים אך מוכוונת להשגת יעדים ברורים – החזרת שרותי הדת במדינת ישראל לידים ציוניות.