אין הרבה סרטים ישראליים שראויים לכל כך הרבה סופרלטיבים. ומסע הניצחון של יוסף סידר וצוות השחקנים לברלין רק מוכיח את זה.
סידר ביים בצורה המדויקת ביותר ושיחזר אחד לאחד את המקום, שעבור רבים, הפך להיות חוויה מכוננת בשרותם הצבאי. המוצב בסרט הוא כמעט יקום נפרד, שהקשר בינו לבין כוכב האם (ישראל המכונה מדינה ) רופף ובא לידי ביטוי רק דרך מסך הטלויזיה.
חייליו של לירז ליברטי, מפקד המוצב, עסוקים בהישרדות וחיים בין יציאה לנפילה. האווירה בתוך המוצב היא שילוב של מחנק, מצור וקלאוסטרופוביה. מערכת הכריזה שמודיעה, בצורה המכאנית ביותר, על יציאות ונפילות רק מעצימה את התחושה הזו. למרות שגם אנשי החמ"ל שמפעילים אותה (יציאה,יציאה,נפילה,נפילה) נמצאים בתחושה של לחיות את הרגע.
בפעם היחידה שמראים את הנוף שמחוץ למוצב היא כאשר החיילים יוצאים לטייל מחוץ לבופור ואז הם תוהים על משמעות המקום. ככלל, הסרט מביא בין השורות את התחושות מתוך השטח על מה שקורה בעולם החיצוני ולא קובע עמדה אחידה.
סידר הביא לסרט צוות מדהים של שחקנים, בראשם אושרי כהן. הוא משחק בצורה מדהימה וחדה את לירז שעובר בהדרגה תהליך של שחיקה וקריסה מול חיילי המוצב שנהרגים מהפגזות חיזבאללה.
מבחינת אושרי כהן זו קפיצת מדרגה משגרת "השיר שלנו", ותצוגת תכלית של כישורי המשחק שלו שראינו כבר לפני שנים בסרט "הכוכבים של שלומי". יחד איתו שובים את הלב אלי אלטוניו, איתי תורג'מן , איתי טיראן ואוהד קנולר. ליהוק מפתיע במיוחד הוא אלון אבוטבול, שמהווה את החוליה המקשרת לסרטי הדור הקודם על לבנון, שכנראה תלווה אותנו בעוד סרטים.
בשורה התחתונה: סידר יצר כאן שעתיים מצמררות שמשאירות את הצופה עם מחשבות לתוך הלילה.