ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מתפרסמת בתקשורת הידיעה הבלתי נתפסת: מדינת ישראל או ליתר דיוק משרד הבטחון, מסרב להקים אנדרטה להנצחת חללי צה"ל ביהודה ושומרון.
אני קורא שוב ושוב את הכותרת "משרד הבטחון אינו מוכן להקים אנדרטה להנצחת חללי צה"ל מעבר לקו הירוק" ודמותם של חברי, שלחמו ונפלו בלבנון בקיץ שעבר עולה לנגד עיני. כתף אל כתף נלחמו יחד בני משקים, בני העיר ובני היישובים.
כתף אחת חיבקה כתף אחרת, כשעמדנו דומעים מעל הקברים שלהם בקיץ האחרון. איש לא העלה על הדעת שדווקא כאן, בין שכול לשכול, יפריד הקו הירוק: תושבי הערים ירושלים והמרכז "זכו" – אותם משרד הבטחון ינציח. אבל בהנצחה של חבריהם – יקירינו שנפלו מיהודה ושומרון, משרד הבטחון לא מוכן להכיר.
ההתנערות הרשמית נשמעת כל-כך לקונית: "חוקי המדינה לרבות, חוק גנים לאומיים ואתרי הנצחה, אינם חלים באזורי יהודה ושומרון…" – לשון הודעת משרד הבטחון. וכך, המועצה האזורית שומרון שפנתה למשרד הבטחון בבקשה לסיוע בהקמת אתר ההנצחה, נתקלה בתשובה שלילית.
כשאותה המדינה, בשם אותו החוק, קראה להם לדגל בצו שמונה, הם לא היססו. לא שאלו אותם "מאיפה אתה בא?". להילחם ולמות, אפשר כנראה, וזה לא משנה איפה אתה גר. אבל כשמדובר על זיכרון וכאב, במשרד הבטחון מבינים כנראה שלתושבי הערים והמרכז ישנו חלל גדול יותר שנפער. כשהוא מגיע לקו הירוק, השכול "נעצר". נכתב בכאב, ערב יום הזיכרון 2007 במדינת ישראל ישנה הבחנה בין דם לדם.