להלן הדברים במלואם:
לפני עשר שנים, במהלך ההתנתקות כתב העיתונאי דאז אורי אורבך ז”ל את השיר הבא:
בארגזים, בארגזים
אורזים לך, אורזים
את כל החממות
את הקירות
ואת החלומות.
בארגזים, בארגזים
אורזים לך, אורזים
את גג הרעפים
את השתילים
את הצדפים
ורחש הגלים.
אורזים אורזים בארגזים
זה מסודר זה נהדר
ארגז לכפר ארגז להר
ועוד ארגז לכל השאר.
יש משאית ומיכלים
וגם דחפור וחיילים
תלך, תלך, אתה לא זז
גם בשבילך יש כאן ארגז.
בארגזים, בארגזים
אורזים לך, אורזים
את בית הספר
וגן הילדים
גם את התפילות
בארגזים, בארגזים
אורזים לך, אורזים
ציור על קיר
סירה בחוף
שורה משיר
ואהבה בלי סוף.
בארגזים, בארגזים
הורסים לך, הורסים
את החיים
את כל הזכרונות
את כל מה ש-
תכננת עוד לבנות.
אחרי עשר שנים, אין לי עד היום תשובה מדוע מדינה החריבה את היישובים שהיא בנתה, וגירשה את התושבים שהיא שלחה מביתם. אחרי עשר שנים, אין לי תשובה מדוע הבאנו על עצמנו טילים מהבתים אותם הרסנו אל תל אביב, אל נתב”ג אל אשקלון ואל הנגב.
אחרי עשר שנים, אין לי תשובה מדוע אף אחד, מהפוליטיקאים ועד אנשי התקשורת, לא עשה תשובה. אחרי עשר שנים, הפצע של ההתנתקות עוד לא התחיל אפילו להגליד.
הבית היהודי כאן, המפלגה היחידה בכנסת שלקחה על עצמה את האמירה הברורה: לעולם לא עוד גירוש יהודים. בשום מצב, בשום תנאי.
אנחנו כאן כדי לומר: לעולם לא עוד ארגזים. היהודי הנודד הגיע אל נחלתו ומסרב שוב לנדוד. לא מסיבות בטחוניות ולא מסיבות ערכיות. פשוט כי אנחנו מאמינים שעם לא יכול להיות כובש בארצו.