המחזה "שרשרת הזהב" ("די גאלדענע קייט", תורגם גם כ"שלשלת הזהב") הועלה במחצית הראשונה של המאה העשרים בפולין ובארה"ב ע"י קבוצות תיאטרון יידיש, אך מעולם לא זכה לעלות בגרסתו העברית.
תיאטרון תאיר, בעידודו של מר מלך זיו, ראש הרשות הלאומית ליידיש, בחר להעלות מחזה זה, כחלק מהחומרים הייחודיים לו, חומרים הבוחנים שאלות הגות יהודיות. "התיאטרון היידי פיוטי וסימבולי. הטקסטים אינם פשוטים," אומר גלעד אלפסי המעבד והבמאי. "המחזה עוסק בגורלה של חצר חסידית ובעמידתו של מנהיג מול העם (בלשונו של פרץ "עוילם").
בעינינו סוגיה זו, אקטואלית היום, יותר מתמיד. האם על המנהיג להתפשר על רצון העם ולשרת אותו? האם על המנהיג להציב אידיאל גבוה, בין אם העם מסוגל להתאים עצמו אליו ובין אם לא? האם יש מנהיג ללא עם? ועוד שאלות רבות הקשורות לסוגיה זו. שאלות אלו היו רלוונטיות ליהדות אירופה שלפני מלחה"ע השנייה ורלוונטיות לא פחות היום, בעידן של משבר מנהיגות קשה."
י.ל. פרץ (1852-1915) מוכר כאחד מגדולי היוצרים היהודיים של תחילת המאה ה-20. יצירותיו הן עדות חיה ואוהבת לחיי הקהילה היהודית בגולה. פרץ, אשר נחשב לראש התנועה היידישיסטית ויצר במקביל למנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם כתב ביידיש ועברית כתיבתו התפרשה על תחומים רבים: מכתיבה עיתונאית ופובליציסטית ועד שירה ספרות ותיאטרון. הוא גדל בסביבה חסידית מסורתית, נמשך להשכלה ובחר בחיים חילוניים, אך לאורך כל ימיו עסק ביצירה ובפעילות אוהדת למען הקהילות היהודיות.
"שרשרת הזהב" (1907), נחשב לגולת הכותרת ביצירתו הדרמטית של י.ל. פרץ. המחזה מתאר שלושה דורות בחצר חסידית העומדת על סף חורבן. המחזה נפתח ברב האחרון מוישל'ה המנסה להישען על כוחם של הדורות הקודמים, אך מתברר שאין בכוחו להנהיג ולהושיע את הקהילה בעת צרה. בצר לו חוזר מוישל'ה בזכרונו לימי סבו – שלוימל'ה ואביו- פנחס.
לב ההצגה מתאר מוצאי שבת בחצרו של ר' שלמל'ה. העם ממתין לרב שיצא מחדרו ויעשה הבדלה, ובכך "ישחרר" אותם מעולה של שבת ויאפשר להם לחזור לחיי השגרה המוכרים. אך ר' שלמל'ה, מצידו מסרב לעשות הבדלה ובכך רוצה לסחוף את העם למקום רוחני וגבוה,שבת תמידית.
משמעות החלטתו זו היא חיים של קדושה, נטולי דין והיררכיה אך במחיר של אובדן היכולת לחיות את חיי היום יום. כנגד הרב יוצא בנו -פנחס, הרב השני בשרשרת – שעושה הבדלה, אך לא למען העם, אלא על מנת לאפשר לעולם להתקיים על פי חוקיו, על פי הדין. משמעות החלטה זו היא מציאות של דין, בה בא הכורת על כל מי שאינו ברמה רוחנית מספקת. ר' פנחס דורש מהעם להיטהר ומשהוא מגיע למסקנה שהעם לא מסוגל לכך, (הביטוי החד ביותר להתדרדרות של העם בעיניו הם נישואיה של נכדתו לאה לד"ר ברגמן האפיקורס) הוא פשוט נוטש אותו. הקהל הנטוש, פונה לבנו של פנחס ר' מוישל'ה – שינהיג אותם, אולם גם הוא וגם הם יודעים שאין הוא ראוי להנהגה. שבירתו של ר' משה מגיע עם היוודע לו שלביתו שנשאה לד"ר ברגמן נולד בן עיוור. הנכד, שהיה יכול להמשיך את השרשרת, נולד עיוור ובכך מסמן את סופה של השרשרת. במחזה חוזה פרץ את שואת העם היהודי, כשהוא מדבר כמעט במפורש על חורבן הקהילות ועל שואה מתקרבת תוך שהוא מצביע על התופעות החברתיות שלדעתו יובילו למהלך שכזה.
המחזה מעלה שאלות חברתיות נוקבות אודות התנהלותם של מנהיגים, מקומם כמובילים/מובלים וכוחו של הציבור וההמון. בתקופה זו בה המנהיגים האמיתיים- שייצגו את תחילת השרשרת- הולכים ונעלמים ובהנהגה יושבים משרתי ציבור ללא אידיאלים שיסחפו את הציבור לקדושה או לחיים ערכיים עולה השאלה – לאן הולכת מדינת ישראל.
קבוצת השחקנים של "תיאטרון תאיר" יוצרת תיאטרון מקורי היונק את החומרים הבסיסיים ליצירתו מעולמה העשיר של התרבות היהודית לדורותיה ומלביש אותה בלבוש מודרני, עכשווי ומעורר מחשבה. הקבוצה הוקמה ב 1999 (תשנ"ט) על ידי גרעין של חברים שלמד תיאטרון ב"מעלה"- כולם תלמידיו של השחקן שולי רנד. עם השנים התרחבה הקבוצה והצטרפו אליה גם שחקנים נוספים ובהם יוסי סגל הותיק , אמנון אבוטבול, אלי שמעון ואביתר לזר, לשעבר שחקן "הקאמרי". הקבוצה עובדת עם במאים ומעבדי טקסטים מהשורה הראשונה.