חזקת החפות – דרך חיים או קוריוז?

על רקע האשמות כנגד נשיא המדינה, משה קצב ומשפטו של ח"כ חיים רמון, נשאלת השאלה כאמור בכותרת המאמר: חזקת החפות – דרך חיים או קוריוז?.
שני עניינים מחייבים שיקול דעת מעמיק בעניין זה. ואולי לחשוב קצת אחרת, ללא התלהמות ולא כאוכלי אדם, הולכי רכיל, לתיאבון.
האחד: עצם ההתייחסות של התקשורת והציבור לאדם שכתב האישום טרם הוגש או שהוגש אך טרם נפסק ונגזר דינו. השני: העיסוק הציבורי והתקשורתי בעניינו של האדם בהיבט החשש לעיוות דין כתוצאה מהשפעה על השופטים, העדים ועורכי הדין של הצדדים, כלומר שאלת ה"סוביודיצה".
אתייחס במאמר זה לעניין הראשון ובקרוב אכתוב על השני. אין מאן דפליג, שלאחר מעשה ובתום ההליך המשפטי, על מי שהורשע בדין ובמיוחד איש ציבור לשאת את עונשו כפי שיחרץ ע"י בית המשפט.

העניין הראשון נוגע בעיקר לאנשי ציבור כיון שאנשי ציבור נענשים ו"משלמים" עוד בטרם הוגש כתב אישום. זה פופולארי ובעיני פופוליסטי לפצוח בהתקפה שלוחת רסן על אדם שרק הוגשה כנגדו תלונה בעניין זה או אחר ובודאי אם מדובר בתלונה בגין שחיתות ועבירות מין. מיד עם הגשת התלונה שדבר הגשתה כמעט תמיד מוצא את דרכו לכלי התקשורת פוצחים התקשורת ואויביו הפוליטיים בתזמורת מנוצחת היטב שעל האדם לעזוב את תפקידו, עזיבת התפקיד משמעותה: עונש בטרם הוגש כתב אישום.
בפרקי אבות, במשנה א' נאמר בשם אנשי הכנסת הגדולה, שאמרו שלושה דברים, פירש הרב פנחס קהתי – שמצווים עליהם השופטים והחכמים, ובין השאר: "…הוו מתונים בדין…". והמשיך ופירש: "הוו מתונים בדין – אל תמהרו לחרוץ משפט ולפסוק הלכה, אלא היו מתונים לעיין היטב, ובישוב הדעת, בפרטי הדברים, ותחקרו את כל המסיבות והעניינים הנוגעים אל הדין, כדי שתדונו דין אמת לאמתו; וכן אמר דוד המלך (תהלים עה, ג): "כי אקח מועד, אני מישרים אשפוט" – אם אקח מועד וזמן לעיין בדין בשיקול הדעת, אשפוט ואדון דין אמת ויושר (מדרש שמואל)". רבינו עובדיה מברטנורא פירש: הוו מתונים בדין – שאם בא דין לפניך פעם ושתים ושלש, לא תאמר דין זה כבר בא לפני ושניתי ושלשתי בו, אלא הוו מתונים, כלומר ממתינים קודם שתפסקו הדין." ר' יהודה הראל פירש: "הוו מתונים בדין – מתפרש בשני אופנים: א. מתינות של יישוב הדעת וההפך מפזיזות, שכן אמרו: אשרי הדיין המחמיץ את דינו (סנהדרין לה, א). ב. מתונים במובן מתינות ושלילת הקיצוניות, בניגוד לצדוקים אשר לפי עדותו של יוספוס היו נוקשים מאוד בדינם – "עין תחת עין" ממש,…כי הפרושים בטבעם מקילים בעונשים…, ועל ידי המתינות בדין יתקבלו הדברים על דעת העם כי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג ז)". וחשבתי אני להרחיב ולומר שכל הפירושים הנ"ל מתייחסים לשופטים, לדיינים ולחכמים. אולם חובה עלינו העם כולו ללמוד מדרך זו "…הוו מתונים בדין…".
על הציבור והתקשורת ללמוד מדרך המתינות כיצד להתייחס לאדם שרק הוגשה תלונה נגדו וטרם הוגש כתב אישום ואפילו אם הוגש כתב אישום, שכן חזקת החפות עומדת לו לאדם עד אשר יורשע בדין.

יש לחלק את הדילמה בהתייחסות לשתי תקופות, האחת לפני הגשת כתב אישום והשנייה אחריו. לפני הגשת כתב אישום: מתן עונש לפני הגשת כתב אישום אמור להיות עוול לדעת כולם, אך לצערנו אין הדבר כן. גם הפרסום עם הגשת תלונה במשטרה מהווה בעיה מוסרית כלפי האדם שכנגדו הוגשה תלונה ובמקרים רבים מהווה עונש לכשעצמו. ידוע לכול שתלונות שווא ועדויות שקר הפכו לכלי בידי אויבים פוליטיים ואויבים עסקיים. התורה גם היא צפתה מצב מעין זה כאמור בספר דברים פרשת שופטים: "כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה…..ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך".
בשיטת המשפט שלנו אין כנראה אפשרות "לעשות לו כאשר זמם לעשות לאחיו" אך מוטלת עלינו האחריות לבער הרע מקרבנו. ההיתר לפרסם הגשת תלונות מבוסס על עקרון חופש הביטוי שהפך להיות אחד מזכויות היסוד בשיטה המשפטית שלנו. איני משוכנע שלפרסם דברים שאינם נכונים רק על בסיס חופש הביטוי מבלי לתת משקל לזכות האדם לשמור על כבודו זוהי דרך נכונה. חוק לשון הרע אינו פותר את הבעיה אלא מתמודד עימה בדיעבד. ההליך אליו נדרש הנפגע, כדי להחזיר לעצמו את כבודו האבוד, הוא יקר ומסובך כך שאינו אפשרי לכל אחד שנפגע מפרסום כזה.

באחד מפסקי הדין אומרת השופטת ד. דורנר: "ביטולה של חזקת החפות והחלפת מידת ההוכחה המחמירה הנהוגה במשפט הפלילי במידה המקובלת במשפטים האזרחיים היו מקטינים את מימדי העבריינות ותורמים תרומה ניכרת להגנה על שלום הציבור. אך במשטרנו הדמוקרטי, שבו מוכרת חירות הפרט כזכות-יסוד, מוותרת החברה על מקצת מן ההגנה האפשרית על שלום הציבור. נאשם יוצא זכאי בדינו גם אם בית-המשפט מוצא כי מאזן ההסתברות נוטה לטובת הגרסה המרשיעה. שכן, עקרון-יסוד חוקתי במשפטנו הפלילי הוא שאין להרשיע ולהעניש אלא מי שאשמתו הוכחה מעל לכל ספק סביר, אף שמשמעות הדבר היא זיכוים ושחרורם של נאשמים שככל הנראה ביצעו את העבירות המיוחסות להם ובעקבות זאת פגיעה בשלום הציבור." חברה הלוקחת על עצמה סיכון משיקולי צדק וע"מ שלא להרשיע אדם זכאי, לשחרר נאשמים שככל הנראה ביצעו עברות המיוחסות להם. צריכה הייתה בודאי לעניות דעתי לשמור על כבודו ופרנסתו של אדם כאשר טרם הוגש כתב אישום. גם אל מול עקרון חופש הביטוי שהרי השהיית הפרסום לא תפגע בעניין הציבורי עצמו אלא תמנע את סיפוק של יצר הרכילות והמציצנות החדור כל כך בחברתנו. ולאחר הגשת כתב אישום: רבים הם אנשי ציבור וגם "עבריינים מן השורה" שהוגשו כנגדם כתבי אישום ובסופו של דבר זוכו בבית המשפט, זיכוי מלא ומוחלט.
בזיכרוני נחרטו המקרים של ראש היא חיפה לשעבר, אריה גוראל ושר המשפטים והאוצר לשעבר עו"ד יעקב נאמן בשני המקרים הזיכוי היה מוחלט. במקרה של השר לשעבר יעקב נאמן, כתוצאה מהגשת כתב האישום הוא הפסיק את כהונתו כשר המשפטים, תפקיד שאולי מבחינתו היה הגשמת חלום, הוא הפסיק וגם הפסיד את משרתו זו. ועוד רבים הם המקרים שבהם זוכו אנשי ציבור מהאשמות שטפלו עליהם. כאמור לעיל הגשת תלונות שווא הפכו לנשק פוליטי ועסקי נפוץ במקומותינו.
לא בכול מקרה מצליחות המשטרה והפרקליטות להגיע לחקר האמת, עד כדי ודאות ברורה במתן תשובה לשאלה האם יש להגיש כתב אישום אם לאו? זאת משום הגרסאות הסותרות, או לאור הדוקטרינה המשפטית האומרת שיש להחמיר עם אנשי ציבור כך שבמקרים של ספק תינתן זכות ההכרעה לבית המשפט כדי שהצדק יעשה וגם יראה. כלומר, להגיש כתב אישום גם כאשר יש ספק ביחס לסיכויי ההרשעה ע"מ שהזיכוי אם יהיה יוכרע ע"י בית המשפט ולא ע"י הפרקליטות.
למה הדבר מוביל? לצורך ולחובה לפתח כלים המאפשרים הגשת כתב אישום מצד אחד וצמצום הנזק לנאשם מצד שני. העברתו של אדם שנבחר ע"י הציבור או שמונה לתפקידו בנסיבות פוליטיות, שר, סגן שר, ראש רשות וכד' אינה צריכה להיות האופציה הסבירה היחידה. יש למצוא דרכים שבהם ימנע מהנאשם לשמש בתפקיד ולקבל החלטות ציבוריות אולם לאפשר לו לחזור לתפקידו לאחר מכן אם יזוכה. עוד צריך לקבוע, בחוק או בתקנות, שתקופת משפטו תהיה קצרה ככל שניתן כך שהנזק שיגרם לביצוע התפקיד יהיה מינימאלי.

לסיכום הדברים, יש למצוא איזון שונה במקצת מהקיים בין חופש הביטוי בעיקר בתקשורת, לבין זכותו של הפרט לשמור על כבודו, פרנסתו שהיא גם קניינו. על השפעת הפרסום בתקשורת על תוצאות ההליך המשפטי אדון בהזדמנות קרובה.