בעודי טרוד בבירור גמרא מוקשה מיניה וביה, בא מאמרו של אורי ואיים לשמוט באחת את הקרקע מתחת לרגלי. האמנם אין ערך למאמצי? האמנם כיליתי את זמני שנים ארוכות, בעיסוק חסר תוחלת בסוגיות הש"ס? שירה חדשה הרנינה את בוקר חייו של אורי אורבך, ואני, שמאמריו מספקים לי, על פי רוב, עונג רב, שמחת חיים וקורת רוח – מצאתי עצמי נבוך, גוזל רך המסתופף בצל כנפיו, מנסה להשיב התמיהות למקומן ולנגב את הדמעה הרותחת שנפלה על דף גמרתי הפתוח.
אורי קובע כמה אקסיומות במאמרו: למה לומדים גמרא? – ככה. רק בגלל הרצון לחקות את החרדים (אגב, לא הכל רע שמה, אצל החרדים). ולא בגלל הברית שכרת ריבונו של עולם עמנו, ברית התורה שבע"פ. ולא בגלל שהגמרא היא היסוד האלמנטרי, הבסיסי והמקורי ביותר לברית הזאת. ולא בגלל שבה מצויים הבירורים העמוקים ביותר, הרחבים ביותר, והמהותיים ביותר בכל סוגיות חיינו, העתיקות והחדשות.
לא בגלל אלו אורי? רק "ככה"? ורק בגלל ש"לפני מאתיים שנה, בוואלז'ין, הניחו גמרא על סטנדר כי זה היה הנכון ביותר לשעתם". ורק ברוסיה למדו גמרא, רק בוולז'ין. ולא בבבל ובספרד, בצפון אפריקה ובתימן? רק ברוסיה, אורי? והנה מצאנו גם את האשם בסלקציה המוסדית הציונית-דתית: הגמרא. ולא השחצנות המרה, האוכלת בנו, ולא הפלגנות הכפייתית המכלה אותנו. רק הגמרא אשמה בכל זה.
אורי מתרפק על לימוד הכוזרי ורבנו בחיי, החפץ חיים וספר החינוך, ויפה עשה, שהרי ידוע כי בשיעורי מחשבת ישראל התלמידים יושבים מלאי עונג וכוססי צפורניים ומוגיעים את מוחם בשאלת הריבוי והאחדות של רס"ג ב"אמונות ודעות". מה יש לומר, מרתק ממש! והתפילה, הו התפילה – זו התפילה שבישיבות תיכוניות רבות התלמידים קמים אליה במרץ רב, רובם ותיקין…
אורי יקר – הצעותיך הן באמת טובות וראויות – אך מה לעשות שאין בהן פתרון! ודאי שיש להקדיש זמן רב (גם על חשבון גמרא) ללימודים היסודיים שהזכרת – אמונה ומוסר, תפילה ויסודות הבית – אך אין לכך כל קשר לבעיית לימוד הגמרא הלא פופולרי. אם נאמץ דבריך ככתבם, ובמקום גמרא נלמד שעות ארוכות של "כוזרי" ו"חובת הלבבות" – הרי שבעוד שנים לא רבות קום יקום עיתונאי מוכשר ואיש אמת – ויתבע ל"הוריד את מינון לימוד ספרי האמונה העתיקים והחדשים, בהם עוסקים תלמידינו שעות ארוכות ללא כל תכלית, לשם מה?!".
בתורה, אמנם, לא כתוב ללמוד רק גמרא. אבל בגמרא (!) וברמב"ם כתובים כמה דברים מעניינים בהקשר זה, למשל: "לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה ושליש בתלמוד…במה דברים אמורים, בתחלת למודו של אדם, אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק בתורה שבע"פ…ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו" (רמב"ם, הל' ת"ת). ועוד דברים דומים, ואטו כי רוכלא ליזיל ולימני. אורי צודק שהבזיון גדול, והבורות גדולה, וזהו בהחלט דבר הטעון שיפור ושיפוץ – אבל הבא לא נהפוך את כשלוננו הגדול לאידיאולוגיה, חלילה פן נשפוך את המים עם התינוק! ולא נוותר על הלימוד כיוון שטרם מצאנו את הדרך הראויה לעסוק בו מתוך שמחה ואהבה וחיבור עמוק.
אני מרשה לעצמי להעלות את ההשערה, שחלק גדול מבעיית החיבור של התלמידים לגמרא והגמרא לתלמידים נובע דוקא מבעיה עמוקה יותר, והיא חוסר הקשר של התלמידים (ושלנו?) לעולמם הערכי-תרבותי של חכמנו, לעולם האידיאי של הגמרא, ולתכלית תיקון העולם במלכות שדי העולה ומבצבצת מתוך כל שורה ושורה של הוויות דאביי ורבא. את הגמרא צריך לסגור לפעמים, זה נכון (אגב, גם זו דרך להתמודד עם בעיות?). צריך לסגור אותה לא ככורח – אלא כאידיאל, כי אכן כנים דברי אורי ויש לעסוק בכל אותם דברים חשובים שעלו במאמרו של. אבל לסגור אפשר רק מה שפתוח כבר, לאחר שפתחנו ולמדנו ויגענו, וזו פתיחה שצריכה להתקיים בענווה וברצון, ללמוד, להבין, להקשות ולתרץ, לשאול ולענות, לעמול ולהתפלל לקב"ה שיאיר עיננו בתורתו, וידבק ליבנו במצוותיו.