דמי החבר הם נשמת אפה של מפלגה דמוקרטית ואידאולוגית.
במציאות הנוכחית (העגומה יש לציין), רוב המפלגות בארץ אינן דמוקרטיות ואין להן צורך בחברי מפלגה, קבוצה מצומצמת של חברים קובעת כמעט הכל (מהרכב הרשימה לכנסת ועד לחוקת המפלגה – אם יש כזו בכלל) כאלו הן המפלגות הערביות, החרדיות, מפלגות האיחוד הלאומי, הגימלאים) .
אולם כל המפלגות הגדולות, או הרוצות להיות גדולות, מקימות מפקדים ובחירות פנימיות – גובות דמי חבר (ובהן הליכוד, העבודה, מרצ ואפילו קדימה, שאיננה דמוקרטית, גובה דמי חבר).
דמי החבר אינם דרושים רק בשביל להפעיל את מנגנון המפלגה ואת הפעילות של מרכז המפלגה ושל הסניפים, הם דרושים בשביל להוכיח את רצינותו של המתפקד. מבחינה זו, עדיף תשלום ממושך וקטן על פני תשלום חד פעמי גדול.
במעשה זה של גבית דמי חבר, יש שני יתרונות (מעבר לרווח הכלכלי למפלגה):
1. צמצום תופעות של 'מפקדי ארגזים'. כיום ברור לכל שהמפקד של המפד"ל שהגיע ל כמעט 70,000 מתפקדים, היה פיקציה גרועה. בבחירות קיבלה רשימת 'טב' כ 225,000 קולות. בהנחה שמחצית הקולות באו מתומכי האיחוד הלאומי, הרי שהמפד"ל קיבלה 110,000 קולות (וזו הנחה מופרזת, שהרי כולם חששו שמא המפד"ל לא תעבור את אחוז החסימה של 62,000 קולות).
זה אומר שכל מתפקד מפד"ל הצליח להביא רק עוד מצביע אחד ?? בישוב שלי היחס בין מתפקדים למצביעים היה 1 ל 7 (על כל מתפקד היו שבעה מצביעים ל'טב', על פי ההתפלגות המוכרת, לפחות 5 מהם היו תומכי מפד"ל), יש ישובים שבהם היו יותר מתפקדים ממצביעים ! המשמעות היא שחלק מההתפקדות לא הייתה מטעמים אידאולוגיים אלא אישיים. אם ההתפקדות אפשרית תמורת סכום חד פעמי של 30 ₪, הרי שהפיתוי של אדם לממן 100 מתפקדים (ולהבטיח את מקומו במרכז) הוא גדול. הוראת קבע קשה יותר לממן, גם הנטייה של אנשים 'לעשות טובה' לקרוב / חבר / שכן, תפחת אם ההוצאה היא רב פעמית.
2. אדם המשלם דמי חבר בהוראת קבע במשך זמן ממושך, מוכיח את תמיכתו העקבית במפלגה בצורה ברורה. אדם כזה, הוא זה שראוי לתת לו את הזכות להשפיע (לבחור ולהיבחר). מאידך, מי שמפסיק את הוראת הקבע שלו, הרי שאם לא מדובר בטעות הניתנת לבדיקה זמן קצר, זהו אות מובהק לרצונו של האדם לפרוש מהמפלגה. במצב כזה, אין צורך בפרק זמן ממושך ובמעורבות של בית הדין של המפלגה. מי שהוראת הקבע שלו הופסקה, יש לראותו כמי שפרש מהמפלגה מרצונו. מצד שני ראוי לזכור שחבר המפלגה רוצה 'תמורה' בעבור כספו. בחירה של חברי מרכז פעם בארבע שנים (הלוואי) איננה מספקת. יש לאפשר לחברים להשפיע על רשימת המועמדים לכנסת בצורת פרימרייס לחלק מהרשימה.
דמי החבר צריכים להיות עממיים, על מנת שה'תענוג' בלהיות חבר במפלגה, לא יהיה נחלתם של שועי ארץ בלבד. אפשר וראוי לתת הנחה לאזרחים ותיקים ולזוגות, לצעירים ולסטודנטים, לבחורי ישיבה, בנות מדרשה וחיילים. תיאורטית אפשר לתת הנחות על בסיס מצב כלכלי, אולם אין זה מן הראוי שאנשי המפלגה יחשפו למצב הכלכלי של החברים (מה גם שכאמור – דמי החבר צריכים להיות עממיים, בזמנו הוצע סכום של 10 – 18 ₪, הרבה פחות ממנוי לעיתון, לכבלים או מעלות מנת פלאפל ופחית קולה). כמו כן ראוי שחלק ניכר מדמי החבר ייועדו לסניף המקומי (אם קיים כזה). למיטב ידיעתי זו גם עמדת הנהגת המפד"ל.
לאור זאת כל מי שמתנגד לדמי חבר חשוד בעיני כמי שרוצה לרדד את המפלגה מבחינה אידיאולוגית, להיבנות ממפקדי ארגזים, ולמדר את המתפקדים מהשפעה אמיתית על הנעשה במפלגה. אפשר לדון על גובה דמי החבר, אולם אני קורא לכולם לתמוך בהצעה.