ב-6 ביוני 2004 אישרה הממשלה תוכנית להתנתקות מרצועת עזה ומיישובים בצפון השומרון, אשר יצאה לפועל בין ה-15 באוגוסט ל-11 בספטמבר 2005. במהלך ההתנתקות, פונו מ-25 ישובים כ-1750 משפחות שמנו 8,800 מתיישבים. כיום, שנתיים אחרי ההתנתקות, חשוב לבחון את תוצאות התוכנית מבחינה חברתית -כלכלית, בניסיון למצוא פתרונות כדי להיחלץ מהמצב אליו הגענו.
נכון להיום כ- 1200 ממשפחות המפונים עדיין מתגוררות ב- 16 אתרים של דיור זמני. אתרי הקרוונים נועדו במקור למגורים של 2-4 שנים, אך כבר היום ברור שאתרים זמניים אלו ישמשו לתקופה ארוכה יותר. ב-3 יישובי קבע בלבד (מבקיעים, בת-הדר ומגן-שאול) החלו בבניה פרטית, כאשר באחרים הסתיימו אמנם עבודות התשתית, אך טרם החלה בניית בתי המגורים.
מבחינה תעסוקה, מאז ההתנתקות קיימת אומנם מגמת עלייה במספר המועסקים מקרב המפונים, אולם עדיין מדובר במספרים נמוכים מאד מאלה שהיו לפני הפינוי. לפי נתוני שירות התעסוקה, כ-90% מהמפונים עבדו לפני הפינוי לעומת רק 62% כיום. גם שיעור האבטלה הנוכחי, העומד על 20%, עדיין כפול משהיה לפני הפינוי. בנוסף, מבין כ-450 בעלי משקים חקלאיים בגוש קטיף, חזרו לעסוק בפועל בחקלאות בין 50 ל-70 חקלאים בלבד.
משפחות רבות סובלות מקשיים, לחצים נפשיים ובעיות משפחתיות. העתיד הבלתי צפוי, אי היכולת לארח משפחות וקרובים, הבירוקרטיה הרבה בדרך לשיקום והחיים בתנאי לחץ ואי ודאות הם רק חלק מהגורמים לבעיה. מאות משפחות נזקקות לסיוע ארגוני רווחה, ורבות אחרות "אוכלות" את כספי הפיצויים לצרכי הקיום היומיומי.
חוסר הוודאות והרגשת הזמניות משליכים על כל תחומי החיים ומשפיעים על היציבות הלימודית של בני הנוער. כ-3,400 תלמידים פונו מגוש קטיף ומצפון השומרון ורבים מהם סובלים ממגוון רחב של בעיות בעקבות ההתנתקות. על פי הערכות משרד החינוך, כ-50% לא חזרו לתפקוד רגיל, כ-30% זקוקים לסיוע לימוד אינטנסיבי ורבים אחרים נזקקים לתמיכה ולווי מקצועי. הערכת מנהלת סל"ע היא כי לפחות 120 בני נוער נמצאים בסיכון.
הנתונים היבשים הללו, שמאחוריהם פרצופים ושמות וסיפורים אנושיים קורעי לב, מעוררים תהיות. הממשלה מחוקקת ומוציאה כספים רבים אך מצב המפונים אינו משתפר משמעותית. היכן הם כל מובילי דעת הקהל, הוגי הדעות ואנשי הרוח והתרבות – שתמכו בהתלהבות בביצוע ההתנתקות וכעת לאחר שנתיים, קולם נדם. הנתונים הקיימים בשטח צריכים להדליק נורה אדומה אצל כל היושבים בממשלה, על מנת שהמצב שאליו נקלעו המפונים, בעל כורחם, לא ימשך עוד תקופה ארוכה. יש להסיר את החרפה מן הממשלה, שהובילה מהלך כה שנוי במחלוקת.
הממשלה חייבת להגמיש את חוקי התכנון והבנייה שהם בין החסמים העיקריים המעכבים את המעבר לבתי הקבע, תוך שמירה על אחדות הקהילות. יישוב משותף יסייע להקל בהתחלת "פרק" חדש באמצעות שמירת החיים הקהילתיים, שהיו להם לפני הפינוי. יש להפעיל תוכניות לסיוע תעסוקתי: הכשרות מקצועיות כלליות והכשרה אישית, תוך ליווי ועזרה במציאת עבודה בתום ההכשרה, ויש להגיש ליווי עסקי מספק ועזרה מימונית גם להקמת עסקים קטנים בקרב המפונים. לבסוף, ואולי החשוב יותר, יש לסייע רגשית וחומרית לילדי המופנים ע"י הקמת משחקיות, חוגים, פעילויות חברתיות, הסעות, אבחונים וטיפולים פסיכולוגיים. אסור שהדור הצעיר ירגיש כי הממשלה מיהרה לגרשו מביתו אך שיקומו מבושש מלהגיע, הדבר עלול ליצור ניכור מיותר כלפי המדינה, והורדת המוטיבציה להתגייס לשירות ביחידות הצבא המובחרות.
בימים אלו אני מקדם הצעת חוק למחיקת הרישום הפלילי למתנגדי ההתנתקות, אשר אין בעברם רישום פלילי, ולא היה בעבירה שביצעו סכנה ממשית לחיי אדם. חשוב כי מדינה דמוקרטית תאפשר לאזרחיה להביע את דעתם ע"י הפגנות, ושההתייחסות להפרות סדר תהיה סלחנית בשל הידיעה כי הנושא עליו נאבק אותו ציבור קרוב בליבו. כיוון שנוצר קרע עמוק בעם, ומשבר אמון בעקבות תוכנית ההתנתקות, חשוב לאחות את הקרעים, ולפייס בין הקצוות השונים. לאור הנסיבות המיוחדות, ראוי להתחשב באזרחים אלה ולבטל את רישומם הפלילי. יש ליצור התחלה חדשה, אמונה ותקווה חדשה לאוכלוסיה כל כך גדולה. יכול להיות שיצירת תקווה שכזאת, תהיה מעשה קשה ביותר, יתכן והוא כמעט בלתי אפשרי, אבל חובת כולנו לנסות.
* התפרסם באתר nrg .