המדינה הופכת יותר ויותר ל"עיר חטאים" גדולה. אני לא מדבר רק על שחיתויות גרידא, אלא דווקא על עניין שרת החינוך יולי תמיר בפרשת סימון הקו הירוק במפות הספרים בהם לומדים במערכת החינוך. ילד גדל כאן מתוך ידיעה שהכל זמני, שבית שקם עתיד ליפול, שעץ יכול להיעקר, חלילה, בכל רגע ושהירוק הוא לא רק טבע, נוף, הגשמה, קשר לקרקע, תבנית מחוזות ילדותו, אלא להיפך: קו ירוק הוא סמל לאחיזה רופפת, לבוז תהומי לכל מה שחונכנו עליו. ומי עושה זאת? שרת החינוך בעצמה. אנחנו חייבים למקד מאבק, כפי שהתחלנו בו, ברעה חולה זו שעברה בשקט מדי ולהצהיר קבל עולם על אחיזתנו בא"י, מתוך צדקת הדרך, דבקות ברעיון והגשמתו.
התא היסודי העליתי את הדברים גם בפגישות עם מזכ"לי מפלגות אחרות: מנכ"ל הליכוד, מזכ"ל העבודה וש"ס, לטובת ההיערכות לבחירות המוניציפליות. המפד"ל תמיד נבנתה מן התא היסודי, המקומי, היישובי. בזה היה כוחה ועלינו להזריק בו שוב אדרנלין. לכן יזמתי את "יום יישוב", כשהאחרון התקיים ברמת-גן. מטרת הסיור היא להבטיח ייצוג נרחב ומשפיע של הציונות הדתית בשלטון המקומי. במסגרת הסיור נפגשת כל צמרת התנועה עם יו"ר הרשות המקומית, עם רבני העיר, והמוסדות החינוכיים שבה. עוד מנוף בכיוון הזה, שאמור לאחד את כל המאמץ הארגוני והרוחני היה פורום מוניציפאלי שהתקיים לפני חודש בפתח תקווה על מנת להיערך לקראת הבחירות המוניציפליות.
השביתות הועילו מאבק אדיר ניהלנו בנושא מתן תקציבים מחזקים ומתוגברים. הקצבה הזו, כידוע, צומצמה כיוון שהמפד"ל קטנה בנוכחותה האלקטורלית וכי היא באופוזיציה. אבל הלו"ז החינוכי שלה הוא כה גדול: בוגריה נמצאים בכל מקום, עד שגם מי שלא קרוב לרוחה מבין שאי אפשר להביא להתמוטטותה של המערכת הייחודית הזו. ואכן, תמיכה תקציבית בדרך, אבל אין בה די כדי להקל על תשלומי ההורים. אנחנו מקיימים סידרת פגישות עם ראשי משרד החינוך, העברנו את המסר לרה"מ אולמרט, דפקנו על כל השולחנות האפשריים. משהו נע בלבבות האטומים שהחליטו על הקיצוץ- ורק צריך להתמיד בדרישה זו. השביתות שהכריזו עליהן קברניטי החינוך הדתי הועילו ואני קורא לכולכם להצטרף אלינו במאבק זה גם בעתיד. בסופו של דבר גם הוא מצטרף לאובדן הערכיות כפי שהתבטא בגבולות הקו הירוק ששרת החינוך עומדת על שרטוטן. רק האדמה משתנה. לצערנו, שוב התברר שמפלגות אחרות נהנות מן הקולות של הציונות הדתית, אך כשצריך לדאוג לציבור הזה ולציפור הנפש שלו – החינוך, הן נעלמות מהשטח. נשארת מפלגה אחת שמטפלת בכך, המפד"ל, אך כאמור, אין בה את כח המנדטים בכנסת כדי לעשות שרירים. התפטרות הרמטכ"ל הוכיחה כי הפגנות ותקשורת עדיין יש בהן כדי להזיז אנשים ממקומותיהם. חלוץ לא ראה זאת בהתחלה בשל הילת חיל האוויר שאפפה אותו. רק משראה שהלחץ לא פוסק קם ועשה מעשה, וטוב עשה, אפילו מבחינתו האישית הוא הביא לקביעת מועמד רצוי, מושבניק שנוטה למסורת ויודע לעשות סדר ולטעת אמון. המינוי הוא נכון, אך מזכיר לנו שנעשה על ידי האנשים הלא נכונים. הוא נגמר בין ראש הממשלה לשר הבטחון, שני אנשים שגורלם נחתם בעצם כתיבת שורות אלו ע"י ועדת וינוגרד, וככל הנראה ייגזר ויחתך לשבט ולא לחסד. חטאם רב מזה של הרמטכ"ל שתמיד יכול להסתתר (למרות שברור שהפעם אין זה המצב) מאחרי טענת "קיבלתי הוראות מהדרג המדיני ואני רק מבצע". העם הזה זקוק לאמון מחדש בהנהגתו, ושניים אלה אינם מספקים זאת.
שנה לעמונה שנה חלפה מאז מאורעות הימים בעמונה, והנפש עדיין לא שקטה. דם הנפגעים רותח ואנשים מסתובבים עדיין תחת טראומה קשה. הפגנת המשטרה להוכחת "יד חזקה" היתה דרך אווילית להראות מיהו בעל הבית. במקום להעריך את מסירותם של המפגינים, ליצור איתם דו שיח ולהגיע להבנות, הפעילו אלות ויצרו אווירת פוגרום. נקווה שזו הפעם האחרונה שמנסים לשבור רעיון, דרך וחזון בסיוע סוסים ובעיטות.