מיום עצמאות שעבר עד יום עצמאות זה.

מיום עצמאות שעבר עד יום עצמאות זה,ומיום עצמאות זה לימי העצמאות שיבואו על כל ישראל לטובה,נוסח התפילה מיוחדת מזכיר את תפילת "כל נדרי" של ערב יום הכיפורים.

מדוע? השנה אני חש כי נדרש חשבון נפש,חשבונה של מדינה בת 59,חשבונו של עם החוגג עצמאות, חשבון על תחושותינו ומעשינו,התבוננות מה היה,ולאן הולכים?

אני מבקש לשתף את הקוראים בתחושות יום הזיכרון ויום העצמאות שעבר. כתשעה חודשים חלפו מאז הרס הישובים בגוש קטיף, גירוש אלפי יהודים מבתיהם ושריפת למעלה מ-25 בתי הכנסת שהיו בהם.

רק שלושה חדשים חלפו מאז אלימות השוטרים הבלתי נשלטת בפיקוד הצבא בעמונה. מצאתי עצמי עומד עם עם ישראל בהר הרצל, מקום קבורתם של קדושים וגיבורים, נשען על קביים, תוצאת שלטון אלים המוביל את העם בהזיותיו המדיניות והביטחוניות.

לא מכבר הורכבה ממשלה השועטת בהצהרותיה לביצוע תכנית "ההתכנסות", תכנית שהייתה כל הדבק המאחד של ה"מיין סטרים" הישראלי ושל מנהיגותו המובלת בידי אליטות שמאלניות.

בחלקה שלידינו בהר הרצל,עמדו דוממים,בני משפחת אלקנה גובי שגורשו מביתם בנווה דקלים, אלקנה נהרג בעת שהסתער על מחבלים בציר כיסופים ונטמן בבית העלמין שבגוש קטיף.

זו להם השנה הראשונה בה הם מוקפים ביגונם ומייחלים שגם אם הם כעת בבתי קרטון זמניים, לפחות לאלקנה תהיה בהר הרצל מנוחת עולמים. איך מרגישה משפחת גובי במעמד הזה בו מקיפים אותם שנית אלפי חיילים ושוטרים? ילד קטן אחד זה הפחיד. רגשותי שלי,כאדם שחי למעלה משלושים שנה בצבא,היו מעורבים.

"בעוד מספר דקות תישמע הצפירה,המסדר יעבור לדום…",קרא הכרוז. צפירה! עם ישראל מתייחד עם גיבוריו -חללי מערכות ישראל והרוגי הטרור הרצחני. השנה (תשס"ו),עוד לא תליתי את דגלי ישראל בחזית הבית,כדרך שהייתי משתדל, בערב שבת שלפני יום העצמאות מידי שנה. לא תליתי את הדגל בגלל קושי נפשי,בגלל כאב על מה שעשו בשם הדגל הזה, אותו תפרו על כל המדים השחורים והכחולים של אוגדות המגרשים, מדים וציוד מאורגן להפליא,כששלושה חדשים לאחר מכן יתברר לשלטונות צה"ל שהשקיעו את כל משאביהם בגירוש, אין מדים ללוחמים בימ"ח, אין מדים למילוי משימת היסוד שלו-להגן על מדינת ישראל!

צפירה! המחשבות מתרכזות בדמויות מצה"ל האחר, זה שנילחם בגבורה להגן על עם ישראל, עולה בעיני רוחי דמותו של מוקי-המ"פ המסתער ראשון ונופל בקרב בלבנון, עולות דמויותיהם של גיא ושי ושמות נוספים, שאודות למסירות נפשם ומעשי גבורתם אנו ומדינת ישראל חיים.

על כולם אני חושב בדממה "יזכור" ו"אל מלא רחמים", רגעים של חזרה לשפיות של תודעת היחד ונצח ישראל. "המסדר יציג את נישקו…דבר ראש הממשלה". ברגעי השיא האלו המצליחים לחבר את כולנו למרות המאורעות הקשים שעברנו, משלב ראש הממשלה בדבריו על הנופלים וחיבוקו את המשפחות השכולות, אשליות של מחלוקת בדבר קידום תכנית ההתכנסות שתביא את השלום ותעצור את מעגל הדמים.

"אינך שם לב אדוני ראש הממשלה מי הם העומדים בחלקות הקברים הטריים?". בלא להבדיל בין דם לדם, מלא בית העלמין בכסויי ראש שיקיריהם שימשו מסד לביטחון האומה. כאן בטכסיום הזיכרון מצאת שוב מקום לספר שתמשיך בגירוש הנפשע?לקרוע את העם בחילוקי דעות?דווקא כאן ברגעי שיא ההתייחדות והאחדות שבלבבות?

כשיצאנו מבית העלמין והמתנו לרכב שיאסוף אותנו, ספרתי בשדרות הרצל בירושלים, ממוצע של כ-חמש עשרה מכוניות לכל מאה, שתלו על מכוניתם את דגל ישראל. למחרת עת יצאנו לטיול יום העצמאות,ממוצע מניפי דגל ישראל עמד על אחוז דומה של כ-15%. חשתי כי משהו נישבר בגאווה הלאומית?באמון הציבורי?זה לא רק בציבור הציוני דתי שניפגע, זה מקיף ורחב יותר.

מיום עצמאות שעבר עד יום עצמאות זה.על חששותי בדבר אבדן האמון כתבתי לרמטכ"ל והתרעתי בפני קצינים בכירים בצבא ובמשטרה, רוח רוב התשובות היתה, אתה פגוע אינך מבין, הגדיל לעשות הרמטכ"ל היוצא שענה בזילזול ותוקפנות,החלטתי לא לענות.

דגל אחד תלתה ביתי אחר הצהריים בעת שחזרנו מבית העלמין, דגל נוסף תליתי אני בדמעות תפילה, תליתי בדמעה. חשבתי על תפילת יום העצמאות זו שחוברה כארבע שנים לאחר שיצאנו מכבשני המשרפות,בתש"ט,לאחר חודשי לחימה של מעטים, חלקם אודים מוצלים מאש, מול שבעת צבאות ערב וקמה ונהייתה מדינת ישראל. תפשה אותי תחושה מחייבת,שאי אפשר שנהיה כפויי טובה, בלילה אמרנו ביתר התרגשות וכוונה מאשר בכל שנה: "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם".

צפירות מסוג אחר החרידו את הארץ בקיץ האחרון,וממשיכות שלא להטריד את שר הביטחון בשדרות,היו אלה צפירות האזעקה שנשמעו, עיתים לפני, עיתים לאחר שכבר נפגעו אזרחים. "תושבי חיפה,עכו,צפת,בית שאן…מתבקשים להישאר במקלטים". חמישה שבועות לחימה בלבנון, קאסמים על כל הצפון, מאות אלפי אזרחים נדדו בחרדה ללא בית, חטופים, הרוגים ופצועים,ללא התייחסות שלטונית ראויה.

מה נשתנה במצבה האסטרטגי והביטחוני של מדינת ישראל בעקבות המלחמה, תוצאותיה ומחיריה? מה חשבון הנפש שלנו מיום העצמאות שעבר ומיום עצמאות זה לעתידם של עם ומדינת ישראל?

במישור הלאומי,למרות ששרי ממשלה ואליטות שמאל, ממשיכות להפיץ אשליות מדיניות מסוכנות לקיומנו, תפישתם בדעת הקהל הישראלית פחתה. העם חכם למרות שמרעילים אותו, המלחמה האחרונה בקיץ עצרה את הציבור הישראלי לחשוב קצת.

תחושותי לאחר הקיץ היו, כי מלחמה זו קידמה אותנו במספר מישורים: א.חזרה והתחדדה ההבנה שיש עלינו איום ביטחוני ואף איום קיומי מצד איראן. ב.הרצון ליותר הבנה של התודעה והזהות היהודית גבר. ג.האשליות המדיניות התערערו. ד.צה"ל החל לחזור לעצמו,למילוי משימת היסוד שלו-להגן על עם ומדינת ישראל. ה.התחזקה ההכרה שעל אף חילוקי הדעות הקשים הננו עם אחד.

שאלתי את עצמי: איך משמרים ומחזקים הבנות וכיוונים חיוביים אלו בדעת הקהל בישראל? איך גורמים שההכרות שהובנו בדם הקרבנות,לא ימוגו שוב בים האשליות? מה עוד עושים לחיזוק השורשים הלאומיים,יהודיים,ציוניים שלנו,בחברה הישראלית? איך פועלים ליותר אחדות,בקרב עם ישראל כולו ובקרב הציבור הציוני דתי פנימה?

גם השנה חשתי עדיין,קושי מסויים בתליית הדגל. אז נזכרתי בקדושים וגיבורים, שמסרו את נפשם בקיץ האחרון על קדושת השם, בשם זה הדגל והובאו למנוחת עולמים,עטופים בזה הדגל.

תפסתי,שאת גובה הדגל של עם ומדינת ישראל,לא קובעים ראש ממשלה חולף זה או אחר,אלא מי שפועל עם א-ל,למען הרם את כל הערכים אותם הוא מאמין שמייצג דגל ישראל.

השנה,עת נעמוד שוב יחד בעת הצפירה,אומה המתייחדת עם גיבוריה, מדיהם של אלפי החיילים שמסביב, פחות יפחידו את הילד מהגירוש.

נעמוד בבתי העלמין מעט יותר מפוקחים,יותר מאוחדים יותר.נעמוד בזיכרון ובתפילה, שמיום עצמאות זה לימי העצמאות הבאים עלינו לטובה, נצליח יותר, לפעול ולקדם, את כל שאיפותינו לקוממיות ולתפארת עם ומדינת ישראל, במאמץ ובתקווה שההתפכחות וההבנות יושגו,ללא צורך בעוד קורבנות.עומק ורוחב ההכרה היהודית-ציונית במדינה,תלוי גם בנו.על גובה הדגל הכחול-לבן של מדינת ישראל משפיעים מי שמניפים אותו. חג עצמאות שמח.