שרת המשפטים איילת שקד השתתפה בטקס “סיום שנת המשפט” של מחוז ירושלים בלשכת עורכי הדין. באירוע השתתפו גם נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור, יו”ר לשכת עורכי הדין, עו”ד אפי נווה, ויו”ר מחוז ירושלים בלשכה, עו”ד אשר אקסלרוד. את נאומה הקדישה השרה שקד לעניין המשילות, וחובת השרים “להניח מסילות לקטר”, כלומר – להתוות מדיניות עבורה נבחרו, ולא להיות ה”נהג” בלבד – קבלן הביצוע של גורמים שאינם נבחרים.
“משילות טובה מתוארת לא פעם כקטר חזק המוביל את הרכבת הממשלתית; כמנוע פוליטי רב עוצמה המצליח לגרור אחריו שורה ארוכה של קרונות עד להגעתם אל היעד, במהירות וביעילות”, אמרה. “משילות טובה נתפסת לא פעם כיכולת לבצע החלטות בהצלחה ובאופן אפקטיבי. כשיטה יעילה לנוע על פסי המסילה הציבורית מנקודה א’ לנקודה ב’ בדרך קצרה ובטוחה”.
לדבריה, “הדימוי הזה כמובן שגוי מן היסוד. משילות טובה נמדדת קודם כל באפשרות של הממשלה לקבוע את אותם היעדים. גורם פוליטי שיודע כיצד להביא את הרכבת אל היעד, אבל אינו מסוגל לקבוע את היעד בעצמו, בכיר ככל שיהיה – אינו מושל, אלא קבלן ביצוע; הוא אולי מונה לשר, הוא אולי גוזר סרטים בסוף הדרך, אבל הוא לא יותר מאשר קבלן ביצוע.
כדי לנוע על מסילה שמישהו אחר הניח אין צורך במנהיגים; נהגים יצליחו גם הם לעשות את העבודה, לא פחות טוב. משילות אינה יכולה להסתפק בפוליטיקאים חזקים. היא דורשת מנהיגים. כאלה שיודעים לקבוע כיוון; כאלה שמציבים יעדים; כאלה שמניחים את פסי המסילה אחרי שקבעו בעצמם לאן הם מבקשים להוביל את הרכבת.
בשבועות האחרונים הקואליציה התרחבה. דובר רבות על האפשרויות הגלומות במהלך ההרחבה – כאילו הגדלת מספר החברים בקואליציה גוזרת בהכרח משילות טובה יותר. אלא שמשילות טובה תלויה בהרבה יותר מאשר עוצמה פוליטית הנמדדת באופן אריתמטי; משילות טובה דורשת הרבה מאוד אומץ לב ציבורי והיא אתגר יומיומי הרובץ לפתחו של כל שר משרי הממשלה בתחומי משרדו, ושל הממשלה כולה כרשות מבצעת.
גיוון הרכב השופטים בבית המשפט העליון עליו אני מתעקשת הוא יעד חשוב אותו קבעתי במסעה של הרכבת, וגם כאן קיימת התמודדות. נדמה שיש מי שמאמינים ששר משפטים מתפקד באופן לגיטימי רק כל זמן שהוא מיישר קו באופן מוחלט עם תכנית היעדים שנקבעה על ידי אחרים. אני כמובן חושבת אחרת ומקבלת בהבנה את חוסר ההבנה”.
שקד דיברה על “שיטת הפעולה של מתנגדי הממשלה”: בשלב ראשון מתמודדים לכנסת. לאחר שהפסידו את אמון הציבור הם עוברים לשלב השני של מאבק ציבורי בכנסת נגד יוזמות הממשלה. כאשר מפסידים גם בקרב זה, הם עוברים באופן חד מ”פוליטיקה של בחירות” ל”פוליטיקה של עתירות”. “אחרי ההפסד הפוליטי השלם והמוחלט יבקשו אותם הכוחות המתנגדים לפעילות הממשלה למנוע ממנה להוציא לפעול את תכניותיה באמצעות עתירות לבית המשפט”. את ההתנהלות הזו הגדירה שקד כ”התנהלות נפסדת”.
עם זאת ציינה כי: “איני מאמינה שמה שמותר לאזרח הרגיל צריך להיאסר בחוק על נבחרי ציבור. באנגלית הבריטית יש ביטוי מוכר: It’s not done. והכוונה היא שגם אם זה חוקי – לא נכון ולא ראוי לפעול כך. ניתן אולי לתרגם את המושג הזה לעברית, אבל כנראה שאי אפשר לתרגם אותו ל”ישראלית”. בתרבות הפוליטית שלנו כנראה שאין תרגום מוכר למילים האלה; גם לא לקו החשיבה הזה. לכן, בישראל – כל מה שאינו אסור נתפס כלגיטימי.
לדעתי לא נכון לאסור על ח”כ לעתור, אבל בהחלט הייתי מצפה שחבר כנסת יפנים את מעמדו כחבר ברשות המחוקקת. משנכשל במסגרת עבודתו הפרלמנטרית, הזירה צריכה להתפנות לטובת הגופים החוץ פרלמנטריים. העתירה של חבר כנסת לבית המשפט חותרת תחת תפקידו כנציג הרשות המחוקקת. אני חושבת שהרשויות צריכות לכבד אחת את השנייה ושעוד הרבה לפני כןחבר הכנסת צריך לכבד את עובדת היותו חבר בכנסת ישראל. לפני המחלוקות הפוליטיות הוא קודם כל חבר הכנסת ושם ורק שם נמצא מרחב הפעולה שלו”.
לדבריה, “הממשלה הזו אינה קבלנית ביצוע של איש. היא מחויבת אך ורק לעם. ואני מקווה שכל שר ושר בממשלה הזו יפעל כשלנגד עיניו עומדת אך ורק המחויבות לאזרחי ישראל. לכל אזרחי ישראל; אלה שבחרו במפלגתו ואלה שבחרו אחרת.
אני קוראת לכל אחד מהשרים בממשלה, וכך אני כמובן נוהגת בעצמי, להניח מסילה חדשה בכל מקום שימצא שהמסילות הישנות אינן משרתות עוד את טובת אזרחי ישראל. הניחו מסילות חדשות”.