בימים אלה, כאשר רבנים ועובדי מועצות דתיות אינם מקבלים במועד את שכרם החודשי ומזדקקים לגמ"חים, לחסדי ההסתדרות ולבית הדין לעבודה, מוטלת עלינו החובה להכות על חטא שחטאנו בחיסול המועצות הדתיות ובהפקרת עובדיהם.
כאשר התכנס מרכז המפד"ל כדי לאשר את ההסכם הקואליציוני שכלל את דרישתו של טומי לפיד בחסותו של אהוד אולמרט לפרק את המועצות הדתיות, השמיעו ראשי המפלגה את תמיכתם בהסכם ולחיזוק דבריהם אמרו שהשחיתות פשתה במועצות הדתיות ואנשי ש"ס השתלטו עליהן ועל כן מוטב שיבוטלו.
רק מתי מעט מקרב חברי המרכז העלו בדבריהם את החשיבות של המועצות הדתיות כביטוי ממלכתי לצביונה היהודי של מדינת ישראל, והדגישו את המאבקים הציבוריים שניהלו ראשי המפד"ל בעבר בהנהגתו של הד"ר זרח ורהפטיג לחקיקת חוק השירותים הדתיים – המועצות הדתיות שאושר בכנסת בחודש ניסן תשכ"ג (מרס 1963), והמפד"ל ראתה בכך את אחד מהישגיה הגדולים.
כל הטיעונים כנגד ההסכם לפירוק המועצות הדתיות לא הועילו והתוצאות הן: בלניות שביקשו תרומות אישיות עבור דלק לחימום המקוואות, תעודות כשרות מפוקפקות במספר ישובים וערים, קברנים שובתים, רבנים ועובדי מועצות דתיות שלא יכולים לפרנס את משפחותיהם.