עם כל ערכה של המפד”ל, עם כל ההיסטוריה שלה, עם כל מפעליה המפוארים ופעיליה היקרים, עם כל ההערכה והכרת הטוב – צריכים אנו חידוש. המפלגה הדתית-לאומית, בגלגוליה השונים ובשמותיה האחרים ובשנותיה הארוכות, ידעה תקופות של גאות ושל שפל, אבל בשנים האחרונות היא נקלעה לדרך שהיא כמעט ללא מוצא. במתכונת הישנה, מבין כל בר דעת, אי אפשר עוד להתקדם ולהתפתח ולהמשיך.
היום נפתחת בפנינו דרך חדשה, דרך של תקווה, דרך של אחדות, אולי חלון הזדמנויות חד פעמי של שינוי ושל בשורה מרעננת. זאת אינה מתכונת של בדיעבד ושל חוסר ברירה. זאת מתכונת טובה ונכונה וראויה מלכתחילה, וכפי שאומרת המשנה במסכת אבות ש”אין לך דבר שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום”, כך ראוי לקבוע ולהחליט: עכשיו זה הזמן ועכשיו זה המקום.
נכון, קשה מאד לשבור תבניות מוכרות, שיש להן ערך נוסטלגי וגם מסורת וזיכרון והישגים חיוביים ומשמעותיים מן העבר, אבל הציבור והחברה והמדינה צועדים קדימה. אל העתיד ואל השינוי. אט-אט הולכת ומתקבעת, לצערנו, התחושה שבשדה הפוליטי הישראלי כבר “לא סופרים” את הציבור הציוני, הדתי-לאומי, למרות עוצמתו, למרות ערכיותו ולמרות סגולותיו. זה קורה רק מפני שהמפלגה המייצגת אותו מדשדשת אי-שם הרחק מאחור. לא ממריאה, לא קובעת יעדים, לא מתמודדת עם המציאות. שקועה אולי באותה נוסטלגיה יפה ובו בעת גם במאבקי כוח מיותרים, בסדר עדיפות שגוי , ברעיונות קטנים ובמלחמות אגו מטופשות, שבלתי אפשרי לשנותם בכללי המשחק הפוליטי הנקוטים היום במפלגה.
שינוי כשלעצמו אינו מטרה, הוא רק אמצעי. הציבור הדתי יחוש בשינוי אמיתי רק אם במבחן התוצאה תוצג בפניו רשימה אטרקטיבית, שיש בה בשורה של רציפות ושל חדשנות, וכן אם יוצג בפניו סדר יום רלוונטי, יהודי, חברתי, ממלכתי ודמוקרטי. רשימה אטרקטיבית היא זאת שתאגד במסגרתה את כל הפלגים, את כל הזרמים האידיאולוגיים ואת כל הסגנונות: מד”ל – ועד חרד”ל, מחב”ד – ועד מימד. סדר יום רלוונטי הוא זה, שכותרתו אמונה: אמונה בחינוך, אמונה במשפחה, אמונה במורשת ישראל, במדינה היהודית ובצה”ל. סדר יום שמתאים לכל מי שמתנגד להפיכתה של ישראל ממדינת לאום ל”מדינת כל אזרחיה”, ומתיישב גם עם תפיסת עולמו של כל מי שמעדיף דמוקרטיה וחוק על-פני משיחיות ואנרכיה.
כאשר מגיעה עת בחירות, אסור ואי אפשר עוד להתחמק מהכרעה. יש גם לנו משימות ורצון להשפיע, ואסור שהשיירה תעבור, ואנו נישאר להתקוטט על אם הדרך. זיכרונות העבר הם נדבך חשוב והכרחי בחיי תנועה, אך בלתי אפשרי שהם אלה אשר יכתיבו את מעשי ההווה והעתיד. במציאות פוליטית אי אפשר לדרוש ולבקש את תכלית השלמות: את כל האמת, את כל הצדק, את כל החוכמה וכל הקודש. אי אפשר גם להצביע בעד כל אלה ביחד. לכן חובה עלינו למהר ולאחוז את הטוב ברובו.
ליאורה מינקה היא יו”ר תנועת האישה הדתית-לאומית “אמונה”, זוכת פרס ישראל.