הפרשה נפתחת בעניין הארת המנורה הטהורה, מעמד נשגב שבני ישראל מצפים לו זמן רב, מתחילת הציוויים על הקמת המשכן, דרך העבודות, ההכנות הבניה והעמל הרב, וכעת סוף כל סוף – "יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח', ב'). היבט על מעמד זה, כהמשך לסופה של הפרשה הקודמת שנסתיימה בטקס רב רושם של חנוכת המזבח והקרבת קרבנות הנשאים, ניתן לראות מפירושו של רש"י בפתיחה לפרשתנו: "כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, אמר לו הקב"ה – שלך גדולה משלהם". ניתן לומר אם כן, שבפתיחה לפרשת בהעלותך, באים דברי הקב"ה לאהרון להתעלות במבטו, לראות את מקומו בקומת ההנהגה של העם, "שלך גדולה משלהם" – כדברי רש"י.
מנגד למעמד רב הרושם, סיום הפרשה ב"אקורד צורם", בהסגרת מרים מחוץ למחנה, בשל דבריה עם אהרן על אודות האישה הכושית אשר לקח משה, מותיר טעם רע. נראה שישנה ירידה מהמעמד הנשגב שבפתיחה, אל הסיום הלא נעים. ירידה זו עוברת דרך האירועים השונים בפרשה: מהמנורה הטהורה, החצוצרות והדגלים, יורדים אל פרשת המתאוננים. משם, לדברי משה שאין בו כח לשאת את משא העם. על הרקע הזה, נשמעת נבואת אלדד ומידד – לכאורה אין כבר צורך במשה, שכן הנבואה נפוצה בישראל. נקודה זו מובילה אל דברי מרים "הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר" (במדבר י"ב, ב). ומכאן לשפל של הסגרת מרים מחוץ למחנה, כאמור.
לכאורה, הירידה שעובר העם מלוּוה כאן במשבר הנהגתי. משה רבינו יוצא בסדרת הצהרות שמעידות על המצב הקשה: "האנכי הריתי את כל העם הזה… כי תאמר אלי שאהו בחיקך… מאין לי בשר לתת לכל העם הזה… לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה… ואם ככה את עושה לי, הרגני נא הרוג…". (במדבר י"א, י"א-ט"ו). והקב"ה אכן מוסיף שבעים זקנים שיעזרו למשה לשאת את העם. אולם דווקא סיום הפרשה מלמד אותנו לקח חשוב על גדולתו של משה האיש שהוא "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", אשר "תמונת ה' יביט".
שבעים הזקנים, שנבחרו לשאת במשא העם. מקבלים את כח נבואתם ממשה: "ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים" (במדבר י"א, כ"ה). ומסביר שם הרמב"ן "כי אין נבואתם, רק מן הרוח אשר ידבר במשה, וממנו הוא להם". גם בעניין התנבאות אלדד ומידד יוצא יהושע בן נון, בתגובה לרבו ואומר: "אדוני משה כלאם" (במדבר י"א, כ"ח). ומסביר רש"י: "הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם". כלומר ללא האצלת רוחו של משה, לא יוכל איש לשאת את הנהגת הציבור.
בדומה לכך, נראה כי דווקא כח הנהגתו של משה רבינו הוא זה שמסייע לעם לעלות מן הנפילה של המתאוננים בתאווה. משה יוצא במהלך חריג, מתוך ראיה כמנהיג שכאשר העם חפץ רק בבשר, אין מי ששם לב לרוח. משה לא מוכן לקבל כל פתרון שמאפשר פתח להתדרדרות רוחנית, ולכן בצעד חריג, כאמור, גם כאשר הקב"ה אומר שהוא ייתן בשר לעם, גם אז משה איננו מסכים וטוען לפני הקב"ה: "הצאן ובקר ישחט להם… אם את כל דגי הים יאסף להם (במדבר י"א, כ"ב). ומסביר רש"י על הפסוק את כוונתו של משה: "מאחר שאינן מבקשין אלא עלילה, לא תספיק להם". כמנהיג דגול, משה מבקש עוד קודם לכן, לפתור את הבעיה באופן שבו העם לא יפול לתאווה. על כן הוא פונה לקב"ה "האנוכי הריתי את העם הזה…" (במדבר י"א, י"ב). רוצה לומר, אתה הרית את העם הזה ובכוחך ה' לספק לעם את צרכיהם, אבל מבלי שיפלו לתאווה. ואכן, התאווה מסיימת את הופעתה על הבמה, ב"קברות התאווה".
במידה מסוימת ניתן לומר כי התדרדרות העם נובעת מחוסר הבנתם כיצד אמורה לתפקד בערבוביה "מערכת הקודש" יחד עם "מערכת החולין", המקיימות יחד את התנהלות העם במדבר. מצד אחד, עבודת הקודש של הכהנים והלויים בהנהגתם של משה ואהרון, לצד הנהגת העם בחיי היום יום. מצד אחד, ענן ה' השורה מעל אוהל מועד. ומנגד, אותו הענן, עולה ויורד ובהתאם לו יוצאים בני ישראל, למסע פיזי מייגע. מן, לחם מהשמיים, מומטר בצורה ניסית, אותו "לחם" מהווה את המזון הבסיסי של העם במדבר.
דרך חיים זו מצריכה מחשבה, מצריכה ברור ומודעוּת: כיצד משלבים תורה שמימית, הנהגה ניסית, עם החיים הפשוטים שכאן בארץ, במדבר??? בדרכם במסע זה הולכות ומתגבשות תכונות העם בין לטוב ובין לרע. וכאן, משה מזהה את תאוותם לבשר, כבריחה מן הרוח. כבריחה מהצורך להבין, מהצורך לחשוב. למן היה כל טעם שבעולם, ובלבד שבזמן שאוכלים אותו, חושבים מהו הטעם שרוצים. אבל בני ישראל העדיפו לטעום דגים אמיתיים, כמו במצריים, במקום לחשוב על טעם דגים. זהו ביטוי לדרך חיים שאינה מצריכה מחשבה, ביטוי לבריחה מן ההתמודדות עם השאלה כיצד ניתן לשלב את רוח הקדושה בתוך החיים הפשוטים, ובמקום זאת להסתפק בגירוי חיצוני מהיר.
ככל שהמסע התארך, ככל שהתרחקו מהר סיני הורגש יותר השוני בדרך החיים: אווירת הקדושה האופפת את העם סביב הניסים הגדולים ביציאת מצריים ובמעמד מתן התורה, הלכה ופחתה, ככל שהתרחקו היה עליהם לשלב את הקדושה בחיים המעשיים. בני ישראל נתקלים בקושי לחיות במתח שכזה בין "מערכת הקודש" לבין "מערכת החולין". מתוך המתח הזה נגרמת נפילתם.
כפי שהסברנו, משה לא מסכים לאפשר התדרדרות רוחנית, ולו קטנה. הוא מזהה נכונה את הבריחה מהרוחניות כפי שראינו בדברי רש"י "מאחר שאינן מבקשין אלא עלילה, לא תספיק להם". ראינו שהוא פונה בצעד חריג אל הקב"ה "האנוכי הריתי את העם…" וכו'. אולם, גם משה עצמו מתקשה בהנהגה לעסוק בהנהגה היומיומית של העם בעת שהוא שרוי במתח הזה. משה מתקשה, אך קריאתו של משה אל ה' "לא אוכל לשאת את כל העם הזה לבדי" ומינוי שבעים הזקנים בעקבות אותה קריאה, אינה משבר הנהגתי, אלא דרך הפתרון שמציע משה כמנהיג. בדומה לעצה שקיבל בזמנו מיתרו חותנו בדבר שרי האלפים, המאות והעשרות, בוחר משה כעת לפעול את הקדושה בתוך החיים הפשוטים באמצעות אותם שבעים זקנים. אכן יש מתח בין הורדת תורה מהשמים לבין עיסוק בשאלות של דגים וקישואים. את המתח הזה מוריד משה באמצעות הזקנים, וכפי שראינו לעיל באמצעות הפניה לקב"ה אתה הרית את העם הזה, ועל כן בכוחך לספק לעם פתרון שלא יוביל את העם לתאווה. פתרון שבו יוכלו לשלב את הקדושה והרוח גם בחולין של היומיום, גם בחומר.
באופן זה, העם מתעלה – "בהעלותך את הנרות", ומתגבש, בדומה למנורה – כמקשה אחת, כאשר התכונות שמתגבשות בו הן תכונות הצד הטוב, שבו שורה הקדושה גם בחיי המעשה הפשוטים.
שבת שלום!
לע"נ א"מ ר' יצחק אייזיק ב"ר יעקב דב סופר ז"ל