כאשר קוראים את הפרשה, קשה שלא לתהות מה מקומה של עליית "שני" באמצע הסיפור. העלייה פותחת בפסוק י"ד: "אלה ראשי בית אבותם…" ובהגיעה לבני לוי, מסיימת התורה בכך שהיא עורכת לנו – הקוראים, מעיין הכרות עם משה ואהרון צאצאי לוי, ומספרת שהם המדברים אל פרעה מלך מצרים: "הוא אהרון ומשה אשר אמר להם ה' הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם" (ו', כ"ו). נראה שהפירוט של ראשי בית האבות לכל אחד מהשבטים נועד כדי להגיע בסופו של דבר להכרות הזו, להצגתם של משה ואהרון. אבל בשביל מה צריכים אנו לערוך עימם הכרות? האם לא הכרנו אותם כבר קודם? הרי התורה דנה כעת ממש בשליחותם של משה ואהרון לפרעה ולפתע עוצרת כדי לערוך את ההכרות הזו? הרש"ר הירש עומד על כך, ומסביר שמיקומה של פרשייה זו המפרטת את שמות ראשי השבטים ומציגה בפנינו את משה ואהרון, דווקא משובצת היטב ובמקום רלוונטי לה. אם נתבונן על הפסוקים המקדימים לעלייה זו, נראה שעד כה מאמציהם של משה ואהרון לא הועילו להם בשליחותם אצל פרעה. גם בני ישראל לא שמעו אליהם מקוצר רוח ומעבודה קשה. אך מעתה, מסביר הרב הירש, יחלו מאמציהם לשאת פרי. מעתה, שליחותם תהא אחת ויחידה – שליחות שאף אדם לא ביצע מעולם, ואף אחד גם לא יבצע אחריהם. כשהוטלה על משה השליחות, סרב לקבלה. מול ה' המדבר אל משה מתוך הסנה הבוער באש ואיננו אוכל, מבטא משה את חששו: "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" (ד', ב'). כלומר משה מעלה טענה שמעמידה בספק את יכולתו לבצע את המשימה שהוטלה עליו. ויחד עם זאת, ענוותנותו של משה ניכרת כאן היטב: לאחר שהקב"ה אומר לו "אַל תִּקְרַב הֲלם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקום אֲשֶׁר אַתָּה עומֵד עָלָיו אַדְמַת קדֶשׁ הוּא" ונגלה אליו כא-לוקי אברהם, יצחק ויעקב, משה מסתיר את פניו "כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָא-לקִים" (ג', ה'-ו'). בדומה לכך, תלמידו של משה, יהושע העומד כמנהיג בזמן שבני ישראל מתכוננים להלחם ביריחו, נפגש אף הוא עם שר צבא ה', ושומע מפיו דברים דומים למה ששמע משה בסנה: "וַיּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהושֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקום אֲשֶׁר אַתָּה עמֵד עָלָיו קדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהושֻׁעַ כֵּן". ואף הוא, יהושע, מפיל את פניו ארצה: "וַיִּפּל יְהושֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיּאמֶר לו מָה אֲדנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּו" (יהושע ה', יג'-טו') גם למשה וגם ליהושע, היה זה רגע של קבלת שליחות. ברגע זה שניהם משילים את נעליהם ויראים מהמחזה הנגלה אליהם: משה מסתיר את פניו ויהושע נופל על פניו. יתכן כי הפגישה עם המלאך וחרבו השלופה [אצל יהושע] ועם הסנה הבוער [אצל משה], נועדה כדי להבהיר למנהיגים הללו שהם אמנם רק בני אדם, אך עם זאת עליהם לבצע את התפקיד שלשמו נבחרו – כשליחות א-לוקית. יתכן שמטרתה להבהיר להם כי הם בני אדם, ושעליהם לבצע את השליחות המוטלות עליהם – כפקודה. על רקע הדברים הללו, נראה כי הספק שנתעורר למשה באשר ליכולותיו ["הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי"] חוזר שוב לאחר שכבר ביקר אצל פרעה: בצאתו מפרעה נתקל משה ב"הפגנת מחאה ספונטנית", כפי שמכנים זאת כיום. שוטרי בני ישראל מתלוננים בפני משה ואהרון על כך שהבקשה "שלח את עמי" שהעלו בפני פרעה, רק גרמה להרעה במצבם. "ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ועבדיו לתת חרב בידם להרגנו" (ה', כא'). כאן מתעורר למשה אותו ספק בדבר יכולתו להושיע את העם, והוא פונה לקב"ה ואומר: "למה הֲרֵעֹתָה לעם הזה, למה זה שלחתני??? ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (ה', כב'-כג'). ושוב מאוחר יותר, לאחר שה' מתעקש ושולח את משה לומר לבני ישראל "אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה…" (ו', ו-ז), בכל זאת, משה מתקשה להאמין שיצליח במשימה שהוטלה עליו: לאחר שבני ישראל לא שמעו אל משה "מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ו', ט'), טוען משה "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים" (ו', יב'). ואז, באופן מפתיע נכנס לסיפור אותו תיאור משפחולוגי, שאת עניינו ושיוכו לכאן אנו מנסים להבין. פירוט ראשי בית האבות של השבטים מובילה אותנו ל"הכרות" המחודשת עם משה ואהרון. ומאחר ואנו כבר מכירים אותם, גדלה התמיהה. כדי לראות כיצד המשפחולוגיה הזאת וההכרות ממוקמים בדיוק היכן שהם צריכים להיות, נשוב להסברו של הרש"ר הירש: "עתה הושם קץ לכל ההיסוסים. עד כה ניתנה השליחות באמצעות הדיבור הרך, המכוון לרכוש את לב המאזין ולקרבו אל התוכן. תחילה היה על משה עצמו להיווכח בהכשרתו למשימה זו. אך מעתה – בצורה החלטית ובלשון פקודה: ויצוום! אל לכם עוד להרהר, האם מוכשרים אתם או לאו, רק צייתו. מכאן תחילתו של עצם סיפור הגאולה". כאשר משה חזר על טענתו בדבר אי-יכולתו לבצע את השליחות שהוטלה עליו, הייתה מעורבת בה, כאמור, גם ענווה רבה, ענווה יתרה. אם משה מסרב לקבל את התפקיד שהונהג עליו – כשליחות א-לוקית, מאחר והוא "רק" בן אדם, ועוד מגמגם, הרי שמעתה יהיה עליו לבצע את השליחות – כפקודה. הוא, משה, עם כל גדולתו שאותה נכיר מאוחר יותר – עם האותות והמופתית, קבלת התורה והנהגת העם במדבר – עדיין רק בן אדם. וככזה, הוא מצווה לשמוע את ה' ולמלא את פקודתו, את השליחות שהוטלה עליו. כלומר, התורה מפרטת את תולדות בני יעקב למשפחותיהם, עד למשה ואהרון, כדי להדגיש את היותם בני אדם. כעת, כאשר משה "נוכח בהכשרתו למשימה זו" [כדברי הרש"ר הירש], כעת יוכל לבוא המפנה בסיפור. כעת, ישאו מאמציהם פרי. מעתה, הקב"ה מפסיק לנסות ולשכנע את משה לקבל את המוטל עליו, אלא "וידבר ה' אל משה ואל אהרן וַיְצַוֵם אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל ממצרים" (ו', י"ג). וכאשר השליחות תחל סוף סוף לצאת אל הפועל, תהא זו שליחות שאף בן אנוש לא ביצע כמותה. וכך בלשונו של הרש"ר הירש: "עד הנה נכשלו מאמציהם של משה ואהרון לחלוטין. ואילמלא דברים שאירעו לאחר מכן, לא היתה נחוצה הוכחה כה מדוייקת ליחוסם ולקרבת משפחתם. אולם מעתה תחל שליחותם עטורת הנצחון, שליחות אשר כמוה לא מילא עוד בן תמותה לפניהם, ואחריהם לא ימלא. מעתה נודעת חשיבות יתרה לעריכת רשימה מדוייקת של ייחוסם וקרבתם, כדי להעיד בזאת לכל דורות, כי רגיל ואנושי הוא מקור מחצבתם ורגיל ואנושי הוא טבע ברייתם". כלומר, בשני האופנים שניתן להסתכל על היותם של משה ואהרון "רק" בני אדם – מצד השליחות הא-לוקית, ומצד הפקודה הא-לוקית, מבינים הכל – כל בני משפחתו וכל מי שהכיר את משפחתו המורחבת שנזכרה בפירוט רב בפסוקים הללו [ולמעשה מדובר בכל בני ישראל] – כי "הוא אהרן ומשה… הם המדברים אל פרעה… הוא משה ואהרן" – הם "רק" בשר ודם. אך עליהם הטיל ה' את השליחות ואותם ציווה להיות ה"כלי" שדרכו תופיע בשורת הגאולה. גם במחשבה על הדורות העתידיים, ישנה סכנה שתפיסתנו את עוצמתו של משה, כפי שנכיר מהמשך הסיפור, תגרום לטשטוש הגבולות בין הא-לוקי לאנושי, [בדומה למה שפרעה, בן האנוש, שימש במצרים כא-להות]. אותו פירוט משפחולוגי, נועד גם לקיים אבחנה ברורה בין הא-לוקי לאנושי. *על ההקבלה בין ההתגלות וקבלת השליחות אצל משה ואצל יהושע, ראו עוד בספרו של יהודה אייזנברג, "עיונים בספר יהושע", שבו שמחתי להיעזר.