אנו מגיעים השבוע לסיום ספר שמות. באופן כללי, הספר מתחלק לשני חלקים: עד פרשת בשלח (כולל), נושא הספר הוא שיעבוד בני ישראל במצרים ויציאתם באותות ובמופתים לחרות. מפרשת יתרו, ממשיך הספר בנושא קבלת התורה, המצוות ובניית המשכן. בשבתות האחרונות הסברנו את רצף הפרשות שקראנו כרצף של אירועים שקשורים מבחינה רעיונית, אך לאו דווקא מסודרים מבחינה כרונולוגית. הדבר הבולט ביותר הוא חטא העגל ושבירת הלוחות, עליהם מספרת התורה בפרשת כי תשא, ושלמעשה התרחשו בסמוך למעמד הר סיני. יחד עם זאת, לפני ואחרי שהתורה מספרת על שבירת הלוחות, היא עוסקת בהרחבה במלאכת הקמת המשכן. ענייני המשכן מופיעים בפרשות תרומה, תצווה וגם השבוע בפרשות ויקהל-פקודי. נראה שוב שיש ללמוד מכאן על קשר בין מלאכת הקמת המשכן, שהיא סוג של אומנות (ומייד נעמוד על בחירתו של האומן בצלאל בן אורי לעשיית כלי הקודש) לבין המעמד הנשגב של קבלת התורה בהר סיני שהוא זה שיוצק את המשמעות לעשייתם של כלי הקודש המשמשים במשכן.
כפי שהסברנו בפרשות הקודמות, בקבלת התורה כשלעצמה, לא היה די בכדי להפוך את העם מקצה לקצה: מעבודה זרה, בה היו שקועים במצריים לעם ה' שעליו שורה השכינה תדיר. הציווי על המשכן, המובא לפני ואחרי מעמד הר סיני, חטא העגל ושבירת הלוחות, מלמד אותנו שלמרות ההגעה לקרבה אל הקב"ה כפי שהיה במעמד הר סיני, עדיין קיימת סכנה שאותה התעלות תתפרץ בצורה לא נכונה, שתגיע חלילה למצב של עבודה זרה, כפי שקרה בעגל – בהגשמת הבורא. אולם באמצעות המשכן, יתאפשר קיומה של קרבה בין ה' לישראל באופן הנכון והמקודש. רעיון זה נרמז בפסוק שבו חותם הספר (שכזכור, מחבר בין שני עניינים: השעבוד והיציאה ממצרים יחד עם מתן התורה המצוות והקמת המשכן): "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם". השראת הענן מעל המשכן לעיניהם של כל עם ישראל בכל מסעיהם, שומרת על אותה קרבת א-לוקים באופן הנכון מבלי לחרוג חלילה לכיוונים של עבודה זרה.
בחירתו של בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה להקמת המשכן, משקפת אף היא רעיון זה. התורה מתארת את ההשראה המיוחדת שהייתה לבצלאל למלאכת הקודש: "וימלא אותו רוח א-לקים, בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ לעשות, בכל מלאכת מחשבת. ולהורות נתן בליבו, הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן, בתולעת השני ובשש ואורג עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות. (שמות ל"ה, ל'-ל"ה). ראינו שהקב"ה מילא את בצלאל ברוח א-לוקים. הרמב"ן מסביר שלכאורה היו בבצלאל תכונות מפליאות מצד עצמו: לאחר שנות השיעבוד הארוכות במצרים, ועיסוק מתמשך בעבודות פרך הרחוקות מאוד מעבודת אומנותית בזהב, כסף ונחושת, ידע בצלאל לשלוט היטב בכל סוגי האומנות הדרושים למלאכת המשכן.
אך למעשה, הרמב"ן מסביר שהקב"ה "קרא בשם בצלאל". כלומר בצלאל נבחר לבנות את המשכן לא בשל כישרונותיו, אלא נבחר ע"י הקב"ה לעבודת הקודש ולשם כך קיבל את הכישרונות המפליאים כפי שראינו לעיל. בהמשך פירושו מביא הרמב"ן מדרש שמבאר את משמעות הקריאה בשם בצלאל: "אתה מוצא כשעלה משה למרום הראה לו הקב"ה כל כלי המשכן ואמר לו כך וכך עשה. בא משה לירד, סבור שהוא עושה אותו. קרא לו הקב"ה אמר לו: משה, מלך עשיתיך! אין דרך המלך לעשות דבר, אלא גוזר ואחרים עושים. אמר משה: למי אומר? אמר לו אני מראה לך. ומה עשה הקב"ה? הביא לו ספרו של אדם הראשון והראה לו כל הדורות שהן עתידין לעמוד מבראשית עד תחיית המתים, דור ודור ומלכיו, דור ודור ומנהיגיו, דור ודור ונביאיו, אמר לו כל אחד ואחד התקנתיו מאותה שעה, וכן בצלאל מאותה שעה התקנתיו, זהו (מה שנא':) "ראה קראתי בשם בצלאל".".
לכאורה ניתן לחשוב שחכמת הלב, כפי שנמצאה בבצלאל, היא ביטוי לאישיותו העצמית. למעשה רוחו היוצרת ותבונת ליבו היא השראה של רוח א-לוקים. אם כן, בחירתו של בצלאל משקפת רעיון לפיו "מיצוי עצמי", איננו דבר שלילי בהכרח. השאלה היא לאן מנותב אותו כשרון והאם האדם שנתברך בהשראת רוח א-לוקית, מכיר בשליחות שמוטלת עליו? השראה זו, דומה כאמור להשראת הענן מעל המשכן לעיני כל ישראל: כפי שהסברנו בראשית דברינו שניתן היה לקחת את אותה כמיהה לקרבת אלוקים לכיוונים לא רצויים, כפי שאכן קרה בחטא העגל. אך הציווי על הקמת המשכן בא כדי לנתב נכון את אותה כמיהה וכדי לאפשר קרבה בין ה' לישראל באופן הנכון והמקודש, מבלי לחרוג חלילה לכיוונים של עבודה זרה.
פעמים רבות בחיים שלנו, אנו נוטים לקבוע את המשכה של הדרך בהתאם לכישורים. מקובל להניח שככל שיש למישהו מגוון רחב של כישרונות, כך רבות האפשרויות העומדות בפניו לבחור דרך, מקצוע, עיסוק, וכד'. המדרש שמביא הרמב"ן מלמד שדווקא ההפך מכך הוא הרצוי: הכישרונות אינם קובעים את העיסוק, אלא העיסוק – השליחות שמוטלת על האדם היא אשר קובעת את הכישרונות. באם האדם מכיר בשליחות שהוטלה עליו, הקב"ה משרה עליו תבונת לב ורוח א-לוקית, כדי לקיימה בידו.
לסיום, ברצוני להביא כאן דברים של מרן הרב קוק זצ"ל מתוך "אורות הקודש" בחלק מיוחד של קטעים שנאספו ע"י הרב הנזיר (הדברים מופיעים גם בספר "נשמה של שבת", שנכתב לזכרו של הרב אליהו שלמה רענן זצ"ל, עמ' 160). מתוך עיון בדברי הרב קוק המובאים להלן, ניתן לעמוד על אותו הקשר שעליו דיברנו – בין נתינת התורה, חטא העגל ושבירת הלוחות לבין בניית המשכן, באופן שבו אותה כמיהה לקרבת א-לוקים נעשית בצורה נכונה ומקודשת. מהדברים הללו ניתן לראות גם את הרעיון שבהשראת הרוח הא-לוקית וחכמת הלב על מי שמכיר בשליחותו, כפי שראינו שהקב"ה קרא בשם בצלאל בן אורי בן חור. וכך כותב הרב זצ"ל: "משִׁפעת קדושת התורה נמשכים החיים לישראל. חיי האומה וחיי היחידים וחיי העולמים בכללם. לא מפּנים אחד של תורה לבד הם נמשכים, כי אם מכל דרכיה, אורחותיה ונתיבותיה, מכל האצור והכלול ברוחה. כשנמשכים אחרי הפנים החיצוניים של תורה, אף על פי שיוצאים בהם עֹז ואותיות יופי וסדור, אם הפנים הללו נטולים הם מכל עֹשרה של תורה, משִׁפעת חיי הא-לקות שלה, אין החיים מתפלשים על ידם בזה. ולפעמים נהפכים לסם מוות אותם השפעים ההולכים על ידי התאור החיצוני, אף על פי שנראים יפים והדורים. גבורי כח מקפלים את כל הפנים ביחד, וכל פנים מתרחב לכל תוצאותיו והם שואבים את החיים מכל. ואפילו כשהם עסוקים באותו הצד החיצוני, השטחי, נושאים עיניים למקור החיים".