פרשת ויקרא

זה עתה סיימנו את ספר שמות ואנו פותחים בספר ויקרא. ספר שמות מסתיים בהשראת השכינה במשכן וספר ויקרא פותח בקריאת ה' למשה ועוסק בהמשך בציווי על הקרבנות. עניינה של השראת השכינה במשכן היא קדושת המקום. למעשה, ספר שמות עסק רבות בייחודיות של המקום ובקדושתו: עוד מהתגלותו של הקב"ה אל משה בסנה הבוער ("המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא"), דרך יציאת מצרים ומעמד הר סיני ("הגבל את ההר וקידשתו"). אמנם הר סיני נתקדש רק באופן זמני, ובהמשך מסעותיהם במדבר ליווה את בני ישראל "מקום נייד" של קדושה – המשכן. צריך לזכור גם שתכלית המסע במדבר היא להגיע למקום של קדושה קבועה – בארץ ישראל.

הפתיחה של הספר בקריאה למשה, מחברת בין קדושת המקום בספר שמות, לבין קדושת האדם בספר ויקרא. הקב"ה דיבר עם משה פעמים רבות. אולם עד כה, הקב"ה לא "קרא" לו. פשט הפסוקים, לוקח אותנו חזרה לסיום ספר שמות ומזכיר לנו שכבוד ה' מילא את המשכן. כעת, השכינה כביכול מצמצמת את עצמה והקב"ה מפנה מקום וקורא למשה להיכנס חזרה אל הקודש פנימה. מדרש רבה לפרשתנו מאיר את עניינה של אותה קריאה באמצעות משל: "משל למלך, שצוה את עבדו ואמר לו: בנה לי פלטין! על כל דבר ודבר שהיה בונה, היה כותב עליו שמו של מלך. והיה בונה כתלים וכותב עליהן שמו של מלך. היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של מלך. היה מקרה בקורות והיה כותב עליהן שמו של מלך. לימים נכנס המלך לתוך פלטין, על כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו כתוב עליו. אמר: כל הכבוד הזה עשה לי עבדי, ואני מבפנים והוא מבחוץ?! קראו לו שיכנס לפני ולפנים. כך בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: עשה לי משכן, על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו: כאשר צווה ה' את משה. אמר הקב"ה: כל הכבוד הזה עשה לי משה, ואני מבפנים והוא מבחוץ?! קראו לו יכנס לפני ולפנים, לכך נאמר: ויקרא אל משה".

כניסתו של משה אל הקודש מחבר כאמור את קדושת המרום עם קדושת האדם. בהמשכו של ספר ויקרא נמצא הציווי על קדושת ישראל: "קדושים תהיו", (ויקרא י"ט, ב'. מופיע עוד כמה וכמה פעמים) ובו אנו לומדים על קדושתם של הלויים והכהנים. ספר ויקרא עוסק אם כן, בקדושת האדם הפרטי, השבט, המחנה – ישראל, לוי, כהן וקדושת העם בכללותו.

ספר ויקרא, פותח בציווי על הקרבנות "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'." כלומר, במעשה ההקרבה האדם מקרב את עצמו לקדושה. הקרבן הוא "מכם" – סמל להעברה מהאדם אל הקרבן הוא בכך שהמקריב סומך את ידיו על הקרבן. הסבר נוסף לכך שהקרבן הוא "מכם", הוא בכך שהאדם מוותר על משהו, מקריב משהו משל עצמו, ממנו. בכך מתחילה ההתקרבות של האדם אל הקודש. ובאמת בהמשך הספר רואים כיצד ממשיכה אותה קרבה להוביל אל הקודש, בין השאר באמצעות ויתור על ענייני החומר: ציווי על איסור מאכלים אסורים, איסורי טומאת הגוף בנגעים שונים (כגון צרעת) ובהיטמאות למת. איסורי עריות מדגישים את קדושת המשפחה. איסורי הונאות ממוניות ודיני ההנהגה שבין אדם לחברו מדגישים את קדושת החברה (ובין השאר הציווי "ואהבת לרעך כמוך"). עוד בהמשך, קדושת השבתות והמועדים, כלומר הקדשת הזמן. קדושה זו "סוגרת מעגל" באמצעות ציווי שקשור לזמן אך מחזיר אותנו גם לענייני מקום: קדושת הארץ בשנה השביעית על ידי השמיטה ובשנת היובל. הדרך להגיע למדרגות הקדושה, מתחילה כאמור באמצעות ההקרבה, באמצעות הנכונות שהאדם מראה להקריב את עצמו, או מעצמו, ולהתקרב אל הקב"ה. מעניין אם כן מה שמובא במדרש רבה (ויקרא ז') בעניין תחילת סדר לימודיהם של תינוקות של בית רבן. המדרש אומר שמתחילים ללמדם מפרשתנו, פרשת ויקרא ולא כפי שהיינו בוודאי חושבים – מספר בראשית בו פותחת התורה. המדרש נותן טעם לכך: "התינוקות טהורין והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין". נראה שהמדרש רוצה להעביר רעיון לפיו הקרבנות מבטאים קשר של קרבה עם הקב"ה. קשר שאינו נפגע מחטא או "פספוס" – שמתכפר בהבאת הקרבן. בדומה לכך, תינוקות של בית רבן, שאין בהם חטא, יבואו ויעסקו תחילה בלימוד עניינם הפנימי של הקרבנות המסמלים את הקשר הטהור והקרבה שיש לעם ישראל עם הקב"ה.

גם מדברי הרמב"ם ניתן ללמוד רעיון דומה, אם כי הרמב"ם מלמד אותנו רעיון זה בצורה שונה. במשנה תורה (סוף הלכות עבודה) אומר הרמב"ם בעניין מצוות שהן "חוקים": "…וכל הקורבנות כולן מכלל החוקים הן, ואמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד". כלומר, עניין הקרבנות דומה ל"חוקים" שאין בהם טעם ברור. מכאן מובן גם המנהג להתחיל ללמד את הילדים בספר ויקרא, מעניין הקרבנות. התחלת הלימוד איננה בדברים שיש בהם סיבה וטעם, אלא דווקא חיזוק של האמונה במצוות גם בלי שיהיו מובנות. וכפי שהסברנו לעיל, המשך הקדושה מגיע ככל שמתקדמים בסולם המצוות (בו פותחת פרשתנו, וממשיך בהמשך ספר ויקרא). עם ישראל מקדש את עצמו, את המקום ואת הזמן באמצעות אותן מצוות שמבדלות אותנו מחיי העולם הזה.

עם זאת, שתי גישות עיקריות ישנן בקרב הפרשנים הרבים לגבי קדושתם של עם ישראל. "על קצה המזלג": הגישה האחת, מסבירה שבחירתו של הקב"ה בעם ישראל היא המקדשת אותם. לפי זה, קדושתם של ישראל איננה תלויה בקיום המצוות, אלא לעם ישראל ישנה "קדושה עצמית" שהיא המהווה מעיין "תשתית" לקיום המצוות. במילים אחרות המוכרות לנו יותר: "עם סגולה", מצד זה שהקב"ה בחר בנו. מאידך, פרשני הגישה השנייה מסבירים שהקב"ה הבדיל את עם ישראל מכל העמים על ידי קיום התורה והמצוות, שבאמצעותם אנו מתקדשים. לפי זה נראה שישראל אינם מתקדשים "מאליהם" אלא אנו מקדשים את עצמנו על ידי קיום המצוות. (וכדאי לעיין בהרחבה בדברי הרב סולובייצ'יק ב"דברי השקפה" עמ' 140).

כך או כך, ההתקדשות איננה בעלת "שיעור" ומידה. ניתן להוסיף על הקודש, בין אם הוא מצד בחירת הקב"ה בעם ישראל ובין אם הוא ע"י קיום המצוות. תמיד ניתן להוסיף קדושה, כפי שנאמר "קדושים תהיו" ולא נאמר "אתם קדושים".

נוסיף בע"ה קדושה על קדושה, ונזכה לקרבה אמיתית אל הקב"ה.

שבת שלום.