פעם אחת ישבו שניים מתלמידי הרבי מנחם מנדל מקוצק ושוחחו ביניהם מפני מה כתוב בתורה (דברים ד' כ"ג) "השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' א-לקיכם אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך"? הרי לכאורה צריך היה להיות כתוב "אשר אסר עליך ה' אלהיך". הרבי מקוצק, ששמע את שיחתם, התערב ואמר: "התורה מזהירה אותנו שלא לעשות מאיזה דבר שציווה עלינו א-לקינו מין פסל של אליל"
"עגל הזהב" עליו אנו קוראים בפרשה, קשור כמובן לציווי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", אלא שההקשר הוא לצערנו הפוך, בשל החטא. נראה שעגל הזהב עליו אנו קוראים בפרשה, ביטא איזשהו צורך שהיה לעם – להאמין ויחד עם זאת להיאחז בדבר גשמי. גם בימינו מקובל ליחס את "עגל הזהב" לסגידה לחומרי, לתרבות הצריכה לשפע, להרגל לקבל כל דבר במיידי – "אינסטנט". בתקופתנו כך נדמה, "עגל הזהב" מהווה ביטוי לחוסר סבלנות, איזשהו מענה שנותן היסח דעת והתחמקות מלהתמקד בקו ברור לאורך זמן. רואים שגם רעיונות אידיאולוגיים הופכים, בהתאם לתרבות זו, לסוג של "עגל". היום ישנה "תכנית מדינית" כזו, מחר – עם שינוי כיוון הרוח – היא אחרת….
אולם אחת המסקנות שניתן להפיק מחטא העגל היא שמקור הקדושה הוא הקב"ה לבדו ואין אחר זולתו. כלומר עבודת ה' צריכה להתקיים בין האדם לבין הבורא באופן ישיר וללא מתווכים. כזכור, בפרשות האחרונות קראנו על מתן התורה, המשך המצוות והמשפטים שלא ניתנו בהר סיני וציווי בניית המשכן. דיברנו על כך שישנו "רצף" שמקשר את כל אלו וראינו שתחילת הדרך אל הקדושה, ואל השראת השכינה היא באמצעות קיום המצוות ובניית המשכן. הקמת המשכן הייתה גם מעשה כפרה על חטא העגל – בעגל נאמר "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באוזניהם ויביאו אל אהרון" (ל"ב, ג'). וכנגד זאת, בבניית המשכן: "כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב…"
"עגל הזהב" הוא אמנם נפילה לחטא, נפילה קשה וכואבת. בני לוי נדרשו להילחם בסוגדים לעגל ומשה נאלץ לשבור את הלוחות, לטחון את העגל ולכפר על בני ישראל. אך העגל גם מציין את השינוי הנדרש באופן עבודת ה'. כפי שראינו מרצף הפרשות האחרונות, חטא העגל הדגיש שאותה שמיעה של הידברות מפי הגבורה בהר סיני, אותו מאורע חד פעמי ונשגב, לא היה בו לבדו בכדי להפוך את העם מעם עבדים שהיה שקוע בעבודה זרה, במצרים, לעם חופשי לעובדי ה', "עבד ה' הוא לבד חופשי" (ריה"ל). שמירת המצוות בהתמדה, והאפשרות לחזור בתשובה, כעת לאחר חטא העגל, הם שיוליכו את העם מקצה לקצה: ממצב שבו שקועים היו בעבודה זרה, למצב מרומם של השראת השכינה ועבודת ה' במשכן.
לאור דברינו, קשה להבין מדוע שבר משה את הלוחות בראותו את מעשה העגל. הרי קיום המצוות כפי שהסברנו זה עתה, הוא שיביא להשראת שכינה תמידית במחנה ישראל ובלב כל אחד. ובאמת, שאלה זו מתחזקת כאשר בהמשך הפרשה, מצווה הקב"ה את משה "פסל לך שני לחת אבנים כראשנים, וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשונים אשר שיברת" (שמות ל"ד, א'). אולם הסברו של רש"י בפרושו לפסוק זה מאיר באור אחר גם את שבירת הלוחות הראשונים, והוא עושה זאת על ידי מדרש שמביא: "משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות. מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע. עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר – אם יאמר המלך להרגה אומר לו עדיין אינה אשתך. המלך – זה הקב"ה, השפחות – אלו ערב רב, והשושבין – זה משה, ארוסתו של הקב"ה – אלו ישראל". מפירוש רש"י רואים שבאמת כוונתו של משה בעת שבירת הלוחות הייתה להגן על עם ישראל ולהצילם מעונש. אך ניתן לראות עוד יותר מכך: הרבי מלובביץ' (רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, ליקוטי שיחות כרך ל"ד, פרשת וזאת הברכה, שיחה א') מסביר לאור דברי רש"י כיצד מעשהו של משה, מבטא לא רק את מסירות הנפש העצומה של משה רבנו למען עם ישראל. בשבירת הלוחות משה נותן ביטוי לכך שלעם ישראל ישנה עליונות על התורה. עם ישראל בדרגתם הפנימית גבוהים יותר מהתורה. התורה היא בשביל ישראל: בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית. אגב, זו גם הסיבה לכך שקיום נפש מישראל , פיקוח נפש דוחה את התורה. שבירת הלוחות אם כן, מגלה את מעלתם העצמית של ישראל.
הסברו של הרבי מלובביץ' אכן שונה בייחודו, בוודאי לאור דעות הפרשנים השונים, החלוקים בדעתם ביחס למעשהו של משה. ניתן לסכם את הדעות השונות בשלוש גישות עיקריות: הראשונה – משה שובר את הלוחות בכוונה מדעתו. השניה – משה שובר את הלוחות בתוקף ציווי ה' המורהו לעשות כך.והשלישית – הלוחות נופלים מידיו של משה, לא הייתה לו כוונה לשוברם. ניתן לומר כי הסברו של הרבי מלובביץ' מבטא גישה רביעית, נפרדת, אשר עולה בייחודה אפילו על הגישה הראשונה לפיה משה שבר את הלוחות בכוונה. ההסבר לכך הוא שלפי גישה הראשונה, משה פועל בחמתו ובזעמו, כפי שמסביר הספרי, על הפסוק שחותם את התורה (דברים ל"ד, י"ב): ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. וכך גם על פי המובא באבות דרבי נתן שבשעה שמשה התקרב לעגל הזהב, פקעה קדושת הלוחות, ולכן הרשה משה לעצמו לשברם. אך הסברו של הרבי מלובביץ' מראה שמשה עשה זאת בכוונה שלא נבעה מזעם או מפקיעת קדושתם של הלוחות, אלא מתוך מטרה להגן על עם ישראל ולהצילם מעונש, כאמור.
בעניין שבירת הלוחות, אנו אומרים בשבת בתפילת שחרית: "ישמח משה במתנת חלקו ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת". כשמשה רבנו ירד מהר סיני וראה את העגל, השליך מידיו את הלוחות "וישבר אותם תחת ההר" (שמות ל"ב,י"ט) מהי אם כן, הכוונה ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת? מסביר האדמו"ר מרוז'ין, הרב מרדכי שלום יוסף פרידמן, שלוחות הברית נשברו ונתנפצו לרסיסים – "הוריד בידו" מלשון רידוד וניפוץ, חוץ מאשר המילים "זכור את יום השבת לקדשו" שהיו בלוחות ונשארו בשלמותן. מאחר והשבת נקבעה על ידי הקב"ה מיד לאחר ששת ימי הבריאה, בשונה ממועדים אחרים שזמנם תלוי בקביעת בית דין לפי הירח. כלומר לשבת ישנה קדושה שנתקדשה על ידי הקב"ה בעצמו ולכן לא המילים הללו לא נשברו.
בתפילת שבת אנו חותמים את ברכת היום – "ברוך אתה ה' מקדש השבת" ואילו במועדים אנו חותמים "מקדש ישראל והזמנים" – כלומר הקב"ה מקדש את ישראל והם מקדשים את המועדים. כאשר ישנה שבת ומועד יחד, אנו חותמים "מקדש השבת וישראל והזמנים". דבר זה מראה הדרגה כפי שהסברנו בדברי הרבי מלובביץ' בעניין מעלתם של ישראל. הלוחות נשברו, ונתגלתה מעלתם העצמית של ישראל. עם זאת, המילים "זכור את יום השבת לקדשו" נשארו בשלמותן. מפני שקדושת השבת נתקדשה על ידי הקב"ה עצמו ולא כבשאר מועדים המתקדשים על ידי ישראל.
במדרש רבה (קהלת ט') מובאים דברי רב יודן בשם רב אסי: "אין לך דור ודור שלא נטל אונקיא אחת של מעשה העגל". אך עם זאת, ראינו שמעשה העגל מציין את השינוי הנדרש באופי עבודת ה', ממעמד שיא נשגב אך חד פעמי, אל האפשרות לחזור בתשובה ולהגיע למצב של השראת שכינה באופן תמידי, באמצעות עבודת ה' בקיום מצוותיו.
נזכה לתקן את אותם קלקולים והשפעות של מעשה העגל, ובדורנו במה שקשור לתרבות הצריכה, האינסטנט והסגידה לחומרי. שבת שלום!