מדרש תנחומא לפרשתנו (ראה, ג') פותח כך: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה… לכך אמר להם משה: והברכה – אשר תשמעו, והקללה – אם לא תשמעו. משל לזקן שהיה יושב על הדרך, והיו לפניו שתי דרכים. אחת – תחילתה קוצים וסופה מישור, ואחת – תחילתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן ומזהיר העוברים ואומר להם: אף על פי שאתם רואים תחילתה של זו קוצים, לכו בה – שסופה מישור! וכל מי שהיה חכם שומע לו, והיה מהלך בה ומתייגע קמעה, הלך בשלום ובא בשלום. אבל אותן שלא היו שומעין לו, היו הולכין ונכשלין בסוף. כך היה משה פרש לבני ישראל ואמר להם: הרי דרך החיים ודרך המוות, ברכה וקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".
שתי דרכים שונות, מונחות לרגלי ההולך בדרך, ובידו היכולת להחליט באיזו מהן לבחור. לכאורה נראית הבחירה ברורה: יש לבחור בדרך הטוב, שהרי הקב"ה ברא את העולם כדי שיגיע לתכלית מסויימת. ואם יבחר האדם בדרך הרע, איך יוכל העולם להגיע לתכליתו? מהמשל המובא במדרש, מסתבר ששתי הדרכים מובילות לאותו היעד. כן, גם דרך הרע תוביל בסופו של דבר את הפוסע בה למחוז חפצו, ובנמשל – את העולם אל תכליתו. אלא שבחירה בדרך זו, תעשה את המשימה לקשה ומייסרת.
יכולים היינו לחשוב, שאותם אלו שמוכנים לסבול ולהתייסר, יכולים ברצונם – ללכת בדרך הרע. אולם כאשר משה פורס בפנינו את שתי הדרכים, הוא מוסר גם את הציווי הא-לוקי: "ובחרת בחיים". התורה לא הסתפקה באמירה "אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה" אם תבחרו בברכה – יהיה לכם כך וכך, ואם תבחרו בקללה – יהיה חלילה ההפך, אלא אומרת מפורשות באיזו דרך עלינו לבחור. למרות שניתן לצעוד גם בדרך השנייה, הרעה, וגם באמצעותה להגיע אל היעד, ישנו ציווי לאדם לבחור בדרך החיים.
העיתוי שבו אומר משה רבנו את הדברים הללו לעם ישראל הוא עיתוי מושלם. עם ישראל נמצא כבר בשלבים האחרונים של מסעו המתמשך בדרך, במדבר. מסע שהוביל את העם לארץ ישראל – שם יוכל העם לממש את תכליתו וייעודו. כבר עמדנו על כך שכניסת עם ישראל לארץ תעמיד בפניהם ההתמודדויות לא פשוטות, בהן כרוך הציווי "וירשתם אותה וישבתם בה". מטרת הציווי להדגיש שלמרות שלכאורה נראה שהארץ המובטחת, כשמה כן היא – מובטחת לנו במתנה, עדיין מצווה עלינו לפעול באופן אקטיבי על מנת לרשת אותה.
ירושת הארץ לצורך מימוש התכלית של האומה בארצה, כוללת כמה ציוויים אקטיביים המובאים בהמשך הפרשה כגון הציווי לאבד לחלוטין ולהכרית את כל המקומות שבהם עבדו גויי הארץ את אליליהם, עד שלא יישאר אפילו זכר שמם. בהקשר זה התורה עומדת על החשש מפני חיקוי דרכי הגויים. אף על פי שדרך זו כוללת מעשים לא הגיוניים: "גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם" (דברים י"ב, ל"א), מדגישה התורה שדרך זו היא "כל תועבת ה' אשר שנא" במטרה להרחיק את האדם מדרך זו שפרושה בפניו. ציווי נוסף הוא בעניין נביא השקר, שלגביו מצווה התורה שאין ללכת אחריו, אלא מדגישה "אחרי ה' א-לוקיכם תלכון ואותו תיראו ובו ואת מצוותיו תשמורו ובקולו תשמעו ובו תדבקון" (דברים י"ג, ה'). ואילו הנביא ההוא – יומת. והטעם שנותנת התורה לכך הוא מאחר שמטרת נביא השקר הייתה "להדיחך מן הדרך אשר ציווה ה' א-לוקיך ללכת בה" (דברים י"ג, ו').
בפרשה מובאים עניינים דומים נוספים, שבהם מעבר לציווי הרגיל ישנה הדגשה שמטרתה לחזק את העם ללכת בדרך שבה הקב"ה מצווה, על אף האפשרות לבחירה. ביניהם האזהרה מן הפיתוי ללכת אחרי קולות ההסתה בקרב העם: "כי יסיתך אחיך, בן אימך..", האזהרה מפני עיר הנידחת, הציווי לכלכל את האביונים ולדאוג לכל מחסורם, ועוד. ראוי לציין במיוחד את האיסור על אכילת דם, שבו מדגישה התורה "רק חזק לבלתי אכול הדם" (דברים י"ב כ"ג). ומכאן לומדים חכמי ישראל להתחזק במצוות ה' באופן זה: למרות שאכילת דם איננה דבר שמעורר תיאבון, בלשון המעטה, בכל זאת נצטווינו בה "רק חזק", על אחת כמה וכמה לגבי שאר המצוות.
כעת, לאחר שעיינו במצוות המובאות בפרשה ועמדנו על כך שבבסיס של הבחירה החופשית שניתנת לאדם, כפי שפותחת הפרשה, עומד הציווי "ובחרת בחיים", כציווי משמעותי ולא "המלצה", מובן גם ההקשר של העיתוי שבהם נאמרים הדברים לבני ישראל: הציווי "ובחרת בחיים" מראה מהי המגמה הא-לוקית בכל הקשור להבאת העולם לתכליתו ע"י מעשי האדם. למרות שבפני האדם ניצבות שתי דרכים, ישנה הכוונה א-לוקית לדרך הטוב. עם ישראל כבר עבר את תחילת הדרך במובן הפיזי, את לידתו כעם. בכניסה לארץ יחל השלב שבו העם הנבחר מתחיל ליישם בפועל את תכליתו בעולם. שלב זה מצריך חיזוק מיוחד והדגשה שלמרות שישנה הרגשה שאין ביכולתה של אומה קטנה בארץ קטנה לשנות סדרי עולם, לנהל מהלכים כלל אוניברסאליים ולהוביל את העולם אל תכליתו – בדרך הטוב, למרות כל זאת – יש לכל אחד מבני האומה הזו לפעול בצורה אקטיבית בדברים הקרובים אליו.
הדברים הקרובים אלינו הן אותן מצוות, שחלקן כפי שראינו מובאות בפרשתנו בהדגשה יתרה שיש ללכת בדרך ה', למרות שאפשר גם אחרת. למרות שיש דברים שאפילו ההיגיון דוחה אותם, כאכילת הדם וכתועבות הגויים שמקריבים את בניהם לאלילים, ישנו ערך מיוחד לבחירה של אדם ברצון הא-לוקי. בחירה בדרך הטוב שנובעת מתוך זהות עם הרצון הא-לוקי, מתוך הכוונה א-לוקית לדרך זו, הופכת הן את העולם לעולם טוב יותר ששואף ומתקדם אל הטוב, והן את הדרך לדרך שבה "הולכים בשלום ובאים בשלום" – כדברי המדרש שהבאנו לעיל.
פתחנו במדרש ונסיים במדרש. בילקוט שמעוני (משלי תתקל"ה) מובא: "בא ליטמא – פותחין לו. בא ליטהר – מסייעין אותו". כלומר בעניין הבחירה החופשית שיש לאדם לגבי הדרך שבה הוא רוצה ללכת, גם אם החלטת האדם היא שלילית – מאפשרים לו ללכת בה – "פותחין לו" כלשון המדרש. אולם אם החלטת האדם היא ללכת בדרך הטוב, לא רק "פותחין לו", לא רק שמאפשרים לו ללכת בה באין מפריע, אלא גם עוזרים לו מן השמים – "מסייעין אותו".