"בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבש"ע, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני" (מנחות כ"ט ע"ב).
דברי הגמרא שלפנינו מעוררים כמה תמיהות. מתואר בהם כיצד משה רבנו כביכול "עף במנהרת הזמן", ויושב כתלמיד מן השורה, בזמן שיעור בבית המדרש של רבי עקיבא, אבל אינו מבין דבר! כיצד יתכן שמשה רבנו, שכל התורה כולה נקראה על שמו: "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג', כ"ב), איננו מבין שיעור תורה שניתן מפי רבי עקיבא? וכיצד יתכן שכאשר רבי עקיבא אומר שהמקור לדבריו הוא "הלכה למשה מסיני", דעתו של משה רבנו מתיישבת, על אף שמשה בעצמו איננו מבין את הדברים שעליהם אומר רבי עקיבא שמשה קיבל אותם מסיני?
המפתח להבנתם של דברי הגמרא הללו נעוץ בפרשתנו: בהתייחס למצב שבו הדין לא ברור, למקרה שמתעוררת שאלה שאין לה פתרון כתוב ומפורש בתורה, אומרת התורה כיצד לנהוג: "כי יפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' א-לקיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והיגדו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך… לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". (דברים י"ז, ח')
כל התורה כולה נמסרה למשה בסיני, ובכלל זאת, כפי שראינו בגמרא, נמסרו למשה גם כל אותם דברים שתלמיד ותיק עתיד לחדש. כלומר, התורה היא אין-סופית וכאשר משה קבל אותה בסיני, הוא קיבל את היסודות שבהם כלולים כל החידושים שעתידים להתחדש. הדברים הללו נמסרו למשה בסיני בעל פה, כפי שאומר הרמב"ם בספר המצוות (שורש ב'), שישנם דברים שנאמרו למשה בפירוש, להם קורא הרמב"ם "דאורייתא", ויש את מה שחידשו חכמים בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, להם קורא הרמב"ם "דברי סופרים". וכך היא לשון הרמב"ם שם: "…כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא יימנה בהן כל מה שיילמד בשלוש עשרה מדות ואפילו בזמנו [=בזמן משה רבנו] ע"ה, כל שכן שלא יימנה בהן מה שהוציאו אותו באחרית הזמן. אבל אמנם יימנה מה שהיה פירוש מקובל ממנו, והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא".
אם כן, תחילתה של התורה שבעל פה היא בפירושים שנמסרו למשה מאת הקב"ה והמשכה של התורה שבעל פה היא בידי חכמי התורה. רק על פי י"ג המידות – אותם כללים שנינתו למשה בסיני, יכולים החכמים להוציא דינים "חדשים" מן התורה. בהכרח, התורה שבעל פה משלבת בין הכללים שמשה רבנו קיבל בסיני – י"ג מידות שלא ישתנו לעולם, לבין אופי השאלות והבעיות השונות העומדות בפני החכם שחי בדורות שלאחר מעמד הר סיני. וכך, לאור התורה שהרעיונות שבה והעקרונות שבה קבועים ונצחיים, יכולים בכל דור להתמודד עם נושאים חדשים, התלויים בזמנים שונים ובנסיבות שונות – כגון טכנולוגיה והלכה, וכיוצ"ב.
כעת מובן יותר גם המדרש המספר על משה בבית מדרשו של רבי עקיבא. כל חכם בדורו, לומד ומלמד על סמך י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן, את הסוגיות הרלוונטיות לדורו, סוגיות שחכמים בתקופות אחרות (מוקדמות יותר) אינם מבינים על מה הן מדברות. ניתן לומר שזאת הסיבה שמשה לא הבין דבר מהלימוד בבית מדרשו של רבי עקיבא. באופן דומה ניתן אולי לומר שגם למשה רבנו וגם לרבי עקיבא, אין אפשרות להתייחס לשאלות שהן רלוונטיות לדורנו, למשל בנושא טכנולוגיה והלכה שהזכרנו, כמו: דרכים להפעלת מכשירים חשמליים בשבת, דיני גרמא בכל הקשור לרפואה בשבת ועוד ועוד.
מכאן גם מובן מדוע בכל זאת נחה דעתו של משה רבנו, למרות שלא הבין דבר. כפי שהסברנו, אין אפשרות לחכמי התורה להתייחס לסוגיות רלוונטיות לתקופה מסויימת או לדור מסויים, מבלי לחיות באותה תקופה ומבלי "לחיות את התקופה". משה רבנו שמח כשראה כיצד שתי המערכות – של התורה שבכתב והתורה שבע"פ, מתפקדות יחד בבית מדרשו של רבי עקיבא, ואז נחה דעתו. כך גם מלמדת אותנו התורה בפרשת השבוע – לשמוע "אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" ולא לסור ממה שהם מורים. ציווי זה מתווה דרך שלפיה אנו חיים ופועלים על בסיס שתי המערכות – שתי התורות: החלק הנצחי והקבוע של התורה שבכתב, כולל את אותם עקרונות שלא יחול בהם שינוי לעולמי עולמים. יחד עם זאת, החלק של התורה שבעל פה, כשהוא צמוד לכללי התורה שבכתב ולמסורת היהודית, מהווה חלק "דינמי" שמאפשר להתייחס לסוגיות שתלויות בזמן ונסיבות שונות. עם זאת, חשוב לציין שוב ולהדגיש את הצמידות של אותה "דינמיות" אל הכללים ההלכתיים הברורים ואל המסורת כפי שעברה ממשה שקיבלה מאת הקב"ה בסיני, במשך כל הדורות, בניגוד מוחלט ולהבדיל מ"מסורות" רפורמיות שלמעשה אינן מסורת אלא שינויים שנעשים ללא כללים וללא עקרונות.
בהמשך הפרשה כאשר התורה מתארת את המערכות השלטוניות של עם ישראל (בהן עסקנו בדברינו בשנה שעברה), מצווה התורה על מלך ישראל: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים. והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' א-לקיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים י"ז, י"ח).
הגמרא במסכת סנהדרין (כ"א, ע"ב) מסבירה שכל אדם מצווה לכתוב לעצמו ספר תורה, אך ייחודו של המלך הוא בכך שהוא צריך לשתי תורות: "לא צריכא, לשתי תורות… אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו". עקרון ה"עבודה" על בסיס שתי המערכות מובא לפנינו כדוגמא טובה – מהנהגתו של המלך. למלך ישראל שתי תורות, [למעשה אלו שני ספרי תורה שבכתב, אך כל אחד מהם מסמל רעיון אחר]. התורה הקבועה שמונחת לו בבית גנזיו, מדריכה את המלך בקיום הצווים הא-לוקיים, צווים נצחיים וקבועים. יחד עם זאת, ישנה תורה ש"יוצאה ונכנסת עימו", ומלווה אותו לכל מקום. תורה זו מסמלת כי על המלך לדעת איך ליישם את העקרונות הקבועים והנצחיים, בכל אותם מצבים איתם הוא נפגש "בכניסתו וביציאתו" – כלומר במציאות היומיומית האקטואלית לו.
על פי התורה שבכתב והתורה שבעל-פה יכולים אנו לחיות חיים "דינמיים" במציאות מתפתחת ומשתנה, על בסיס עקרונות נצחיים שמעוגנים בתורתנו הקדושה.