לאחר שהכהנים עוברים את מסכת הלימודים והחניכה, ולאחר עוד שבעה ימים של הכנות, מגיע סוף כל סוף "היום השמיני", בו אהרון הכהן מתחיל בעבודות הקודש. ישראל זוכים במעמד זה לרגע נשגב שבו נראה כבוד ה' לעיני כל העם. אז יוצאת אש מלפני ה' "ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם, וירונו, ויפלו על פניהם" (ויקרא ט', כ"ד). מובן מדוע נפלו על פניהם, וזו אכן נראית תגובה מתאימה להתגלות כבוד ה' ולמחזה האש האוכלת שנגלה לנגד עיניהם. לפיכך, רש"י לפסוק זה נדרש לפירוש הכתוב "וירונו", שנראה כלא שייך – מה עניין רינה לכאן?… אך הסברו של רש"י קצר מאוד. במילה אחת הוא מפנה אותנו לתרגום אונקלוס, באומרו "כתרגומו". ומה מתרגם אונקלוס? "וְשַׁבָּחוּ". בני ישראל משבחים. את מי? את מה? עדיין לא מובן.
נעיין לרגע בפסוקים הקודמים ובמדרשים השונים אותם מביא רש"י בפירושו לפסוקים הללו, וננסה להבין על פיהם את השבח שאומרים בני ישראל במעמד זה. הפסוקים מתארים שבסוף הקרבת הקרבנות על ידי אהרון, "וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. ויבוא משה ואהרון אל אוהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם". מסביר רש"י: "…למה נכנס משה עם אהרון? ללמדו על מעשה הקטורת. דבר אחר, כיוון שראה אהרון שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר: יודע אני שכועס הקב"ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה: משה אחי כך עשית לי? שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל". ממשיך רש"י ובפירושו לפסוק הבא "ויצאו ויברכו את העם", מביא מדרש דומה: "אמרו: 'ויהי נועם ה' אלהינו עלינו' (תהילים צ') 'יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם'. לפי שכל ז' ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה. והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: משה רבינו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל. לכך אמר להם: זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' – אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו".
ניתן אם כן להסביר מפשט הפסוקים שבני ישראל משבחים את אהרון שמעניק להם ברכה או על קבלת הברכה השניה, שקיבלו במשותף ממשה ואהרון, נוסף לברכת אהרון שברכם בברכת כהנים – כפי שמסביר פירוש שפתי חכמים. ניתן גם להסביר על פי המדרשים שמביא רש"י, שבני ישראל משבחים את הצלחת ההקמה של המשכן ושל השראת השכינה בתוכו, לאחר שבכל יום היה משה מפרקו ומקימו ורק כעת שרתה בו השכינה. וכפי שראינו, משה בענוותנותו, תולה את ההצלחה באהרון אחיו.
הסברים "פשטניים" אלו מקבלים משמעות עמוקה יותר או "נופך" מיוחד, לאור האירועים בהמשך הפרשה: לאחר שיוצאת אש מלפני ה' ואוכלת חיים את שני בני אהרון, נדב ואביהוא אומר משה אל אהרון "הוא אשר דיבר ה' לאמור בקרובי אקדש" (ויקרא י', ג). לכאורה לא מובן מה עניין ההתקדשות כאן, אולם בהמשך הפרשה מובא הציווי "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני (ויקרא י"א, מ"ד). כיצד היא אותה התקדשות? זאת נלמד מן הפסוקים המוקדמים יותר בפרשתנו: "ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרון ועל בגדיו ועל בגדי בניו איתו – ויקדש את אהרון, את בגדיו ואת בגדי בניו איתו" (ויקרא ח', ל'). כלומר הקרבת הקרבנות ומשיחה בשמן המשחה היא המקדשת.
אך באשר לדברי משה אל אהרון "הוא אשר דיבר ה' לאמור בקרובי אקדש" (ויקרא י', ג) מפרש רש"י לפי המובא במדרש רבה לפרשתנו (סימן ב'): "אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך. עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני או ממך". עד עתה ראינו שמשה תולה את התקדשות המשכן והשראת השכינה באהרון, כפי שנאמר במדרש שרש"י הביא לעיל: "אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו". מאידך, ראינו שאהרון תולה את ההתקדשות במשה ואומר לו: " יודע אני שכועס הקב"ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה… מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה". הסברנו שבשל כך, בשל ענוותנותם של שני האחים שתלו האחד באחיו את השראת השכינה, "שיבחו" בני ישראל. ענוותנותם של משה ואהרון מובנת כעת יותר גם לפשט הפסוקים: לאחר שאהרון ואז אהרון ומשה יחדיו מברכים את עם ישראל, חולקים את הברכה עם כלל ישראל ולא "שומרים אותה לעצמם". אולם כעת, לאחר מותם של שני בני אהרון, רואים אנו כפי שהביא רש"י ממדרש רבה שבקרבתם והקרבתם של בני אהרון – ה' מתקדש ומתכבד.
ישנו הסבר מעניין של הרב יהושע אנגלמן, שנראה כל-כך מתאים לדברים שהבאנו: הקב"ה מקיים סייגים סביב לקודש על מנת שלא יתקרבו יותר מידי. יש מדרגות במחנה – בני ישראל, לויים וכהנים. יש דרגות במשכן עצמו – החצר, הקודש וקודש הקודשים. עם זאת, מסביר הרב אנגלמן, יושב כביכול הקב"ה ומצפה שיהיה מי ש"יפרוץ את הגדרים", שיהיה מישהו בעל תשוקה "בוערת" כל-כך לקרבת א-לוקים, שלמרות האזהרות החמורות והסכנה העצומה, יעבור את הגבולות ויפרוץ אותם מתוך השאיפה אל הקדושה. זוהי קרבתם של נדב ואביהוא – "בְּקָרְבָתָם לפני ה'…" (ויקרא ט"ז, א'. הפתיחה לפרשת אחרי מות). אבל זהו "כביכול" עצום מאוד, כי למעשה המשך הפסוק "בקרבתם לפני ה' – וימותו".
פשט הפסוקים ברור: ישנו ציווי חותך שאין לחרוג ממנו. ובני אהרון עשו זאת איש איש במחתתו, כאשר החליטו להוסיף אש משלהם, "אש זרה אשר לא ציווה אותם" (ויקרא י', א'). הם אמנם עשו זאת "לפני ה' ", אך זוהי חריגה מהמתכונת להתקדש. כשם שחריגה ממרקחת שמן המשחה מביאה ליצירת מרקחת אחרת שאינה מקדשת, וכשם שמשה נכנס עם אהרון כדי ללמדו על מעשה הקטורת, שכל חריגה מסממניו מחייבת במיתה. ישנם גם הסברים אחרים בפרשנים, לפיהם הכוונה "אש זרה אשר לא ציווה אותם" היא: "אש, שציווה אותם שלא" כלומר שלא להקריב, שהיא זרה. ומאחר ובני אהרון הפרו את הציווי המפורש, פרצה האש והמיתה אותם. נסביר כך או נסביר כך, עדיין ראוי לשים לב לכך שנדב ואביהוא הקריבו את האש במחתותם – לפני כל העדה ולפני כבוד ה' המתגלה מעל המזבח. נראה אם כן, שגם אם נאמר את ה"כביכול" המרחיק לכת בשם הרב אנגלמן, הרי שעדיין מעשה בני אהרון לא היה במקומו ולא היה בזמנו. כבוד ה' הרי התגלה לעיני כל העדה ממש ברגע זה, כלומר "אין קרוב יותר" כפי שנהוג לומר. לכן לא היה מקום למעשה שלהם. מה גם שאין לפרוץ גדר בנסיבות אלו, שבהן העם עלול להבין שכך ראוי ונכון לעשות, כאשר ישנה כמיהה אל הקודש.
זמן לא רב לפני שהגיעו למעמד הנשגב של השראת השכינה במשכן, עליו אנו קוראים בפרשתנו, כשבני ישראל עברו את הים בחרבה, הם ראו לנגד עיניהם את האותות והמופתים, בגילוי שכינה שכמוהו לא היה. "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (רש"י, שמות ט"ו, ב'). תגובתם אז היתה "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ". בדומה לכך, ניתן לומר גם עתה, פצחו בני ישראל ברינה למראה כבוד ה' אל כל העם. ניתן לומר שמראה זה הזכיר להם את המראות המופלאים של גילוי שכינה בקריעת ים-סוף. ולאחר שעברו את כל זאת וכעת ראו את האש יוצאת מלפני ה' "ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים" או אז, "וירא כל העם, וירונו, ויפלו על פניהם".
נזכה מהרה להשראת השכינה תדיר בבית קדשנו ותפארתנו. שבת שלום