דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה (כ"ה, ב')
על הכתוב כאן פרש רש"י: "ויקחו לי תרומה – לי לשמי". וצריכים אנו להבין את כוונת רש"י "לי לשמי" ואיזה שם מתכוון רש"י? נראה לבאר זאת ע"פ עניין נפלא שמובא בספר "י"ג אורות": פעם נסע הרה"ק רבי נפתלי מליזענסק לקבל כסף בלוית הרה"ק בעל "דברי חיים" מצאנז. כשהגיע לכפר אחד נגש אליהם יהודי אחד ונתן ךהם מטבע בערך נמוך כתרומה. והנה כשראה הבעל "דברי חיים" את ערך המטבע הנמוך , רצה להחזירו לאותו אדם, רבי נפתלי אחז בו ומנעו מלהחזיר את הכסף באומרו "גושפנקא דחתים ביה מלכה אחד המרבה ואחד הממעיט" {החותם שבו חותם המלך -הקב"ה- הוא 'אחד מרבה ואחד ממעיט'} ופרשו חכמים את כוונת הרב נפתלי על פי מה המבואר בספרי הקדושים כי השם "א-ה-ו-ה" היוצא מראשי התיבות של הפסוק "את השמים ואת הארץ" הוא החותם של הקב"ה, שבו נבראו שמים וארץ. ומקור הדבר הוא בזהר הקדוש האומר [ח"א, רנ"א]: "בראשית ברא אלה-ים את השמים ןאת הארץ – ראשי התיבות של את השמים ואת הארץ הוא השם "א-ה-ו-ה" שבו נבראו שמים וארץ – כאשר באותיות א"ה נבראו השמים ובאותיות ו"ה נבראה הארץ וכל מה שבה. ולכך התכוון רבי נפתלי שצריך לקבל צדקה אפילו ממי שנותן מעט כי כל מי שנותן צדקה וכוונתו היא לשם שמים מעורר את השם "א-ה-ו-ה" שהוא חותמו של המלך {הקב"ה}. ודבר זה רמזו חז"ל בגמרא באומרם [ברכות ה']ף "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים", שכן "אחד המרבה ואחד הממעיט" – ר"ת א-ה-ו-ה – החותמת של הקב"ה. וזהו מה שפרש רש"י" "ויקחו לי תרומה – לי לשמי". ה' מודיע לנו שעל-ידי שנקח תרומה {צדקה} מכל אחד שנותן "לי לשמי" {לשם שמים} ולא משנה כמה הוא נותן בכך אתם מעוררים את שמי – את השם "א-ה-ו-ה". וזה מה שכתוב במצוות הצדקה [דברים, ט"ו, י'] ,נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלה-ך בכל מעשך ובכל משלח ידך". ,נתון תתן לו" – תתן כפי כוחך, ואפילו מעט "ולא ירע לבבך בתתך לו" – ולא ירע לבבך על שאינך יכול לתת לו הרבה צדקה, ושאין בכך כביכול שום תועלת. ,כי בגלל הדבר הזה" – אם תתן לשם שמים, אפילו מעט, אתה תעורר את השם "א-ה-ו-ה", שהוא בגימטריא הז"ה =17. ובזכות הדבר הזה {השם א-ה-ו-ה} ,יברכך ה' אלה-ך בכל מעשך ובכל משלח ידך". {וכמובן, 17 הוא כמנין טו"ב}
עניין זה פותח לנו שער להבין במעט קט את מאמר חז"ל [בבר בתרא ט']: "אמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה {צדקה} לעני מתברך בשש {6} ברכות, והמפיסו בדברים מתברך בי"א {11} ברכות" ובאר התוספות שם שלפי זה מי שנותן צדקה לעני וגם מפיסו מתברך בי"ז ברכות. על פי האמור מפרש הגאון מוילנא את הפסוק [דברים, ט"ו, י'] : נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלה-ך בכל מעשך ובכל משלח ידך": שכן התורה הקדושה מצווה אותנו לתת צדקה לעני עם כל הלב "ולא ירע לבבך בתתך לו" – שלא יהיה לבך רע על-כך שנתת לו, אלא תפיסו בדברים ,כי בגלל הדבר הזה יברך ה' אלה-ך בכל מעשך ובכל משלח ידך" – ה' יתברך יברך אותך ב- י"ז {17} ברכות כמנין "הזה". וצריכים אנו להבין מדוע האדם הנותן צדקה לעני וגם מפיס אותו זוכה ב-י"ז ברכות לא פחות ולא יותר? אלא שלפי האמור לעיל יש לומר כי היות ועל ידי קיום מצות צדקה לשם שמים, אם מעט ואם הרבה, מעוררים כאמור את השם "א-ה-ו-ה" שהוא חותם המלך ור"ת אחד המרבה ואחד הממעיט, לכן מתברך ב-י"ז ברכות; אולם נשאלת השאלה מדוע החלוקה היא כזאת שהנותן צדקה מתברך ב שש ברכות והמפיסו בדברים מתברך בעוד י"א ברכות? נראה לבאר ענין זה לפי מה שכתב ה"אור החיים" על הפסוק [שמות כ"ב, כ"ד]: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה", ופרש ה"אור החיים" ,אם כסף תלוה את עמי" – אם אתה רואה שהקב"ה נותן לך כסף יותר ממה שאתה צריך, ואתה משתמש עם הכסף הזה כדי לתת לעני, תדע לך שכסף זה אינו שלך, אלא שך העני, כפי שאומר הכתוב ,את עני עמך" – זהו חלקו שהעני, חלק שהקב"ה הפקיד עמך. ולכן אל תהיה לו כנושה – אל תתנשא עליו, כי משלו אתה נותן לו! וצריכים אנו לדעת שמבואר בספרים הקדושים, שחסד גדול עושה הקב"ה עם האדם הנותן צדקה, שכן, אומר הכתוב [חגיגה ב', ח'] ,לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות". אומר הקב"ה, כל הכסף והזהב שלי הם, ולכן נמצא שהנותן צדקה אינו נותן משלו אלא משל ה' ית' ועל-כך לא מגיע לו שכר. אולם מאחר והקב"ה מפקיד אצל האדם את כספו וזהבו, והאדם הוא בבחינת שליחף בכל זאת נותן לו הקב"ה שכר על-כך, כאשר הוא ממלא את תפקידו כשליח נאמן למסור את הצדקה לעני, ועל-כך מתברך האדם רק בשש ברכות. אולם כאמור, עיקר השכר שמקבל האדם במצות צדקה הוא כאשר הוא מפיס את העני בדברים. שכן, בעוד שהכסף שהאדם נותן אינו שלו, אלא של הקב"ה, הרי הדברים שהוא מפיס את העני הם כן שלו, וזה חסד גדול מצד האדם הנותן צדקה בלב שמח לעני ומעודדו ועל כן ראוי הוא לקבל שכר גדול יותר על-כך, ולכן הוא מתברך ב-י"א ברכות. והנה, כבר הזכרנו את דברי הזהר, שעל-ידי אותיות "אה" {המתקבלות מראשי התיבות "את השמים"}, נבראו השמים, ובאותיות "וה" {המתקבלות מראשי התיבות "ואת הארץ"} נבראה הארץ. ולפיכך זה נותן צדקה, הרי הוא שליח לתת לעני מה שנקבע לו לקבל מהשמים, ולכן מתברך הוא בשש הברכות – כמנין "אה" [ר"ת את השמים], אבל המפיס את העני בדברים מתברך ב-י"א ברכות שהן כמנין "וה" [ר"ת ואת הארץ]. שהרי, פיוס בדברים הוא דבר שהאדם מוסיף כאן בארץ מצד עצמו, ןלכן מתברך הוא ב-י"א ברכות, כמנין "וה" – [ר"ת ואת הארץ]…..
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (כ"ה, ח') על הכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אומרים חז"ל במדרש [תני דבי אליהו י"ז']: "כיון שקבלו ישראל עול מלכות שמים בשמחה, ואמרו 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע', מיד אמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן שנאמר: 'דבר אל בני ישראל…ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' ". וצריכים אנו להבין מדרש זה.מדרש זה. וכי מה הקשר בין מה שקבלו ישראל את התורה ואמרו "נעשה ונשמע" לבין מצות בנין בית המקדש.. אומרים על כך חכי ישראל הנה ידוע שבמעמד הר סיני קדש הקב"ה את ישראל על-ידי שנתן להם את התורה. ולכן כמו שהחתו שהאומר לכלה "הרי את מקודשת לי", כך אמר הקב"ה לישראל במעמד הנבחר "והייתם לי סגולה {מיוחדים} מכל העמים" וכן "אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וכמו שהחתן מתייחד עם הכלה לאחר החופה בבית אחד, כך רצה הקב"ה להתייחד עם ישראל בבית המקדש, ולהשרות את שכינתו עליהם. ולפי זה מבוארת היטב כוונת המדרש: "כיון שקבלו ישראל עול מלכות שמים בשמחה, ואמרו 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' – נמצא שישראל קבלו ברצון את הקידושין של הקב"ה ונתקדשו כביכול אליו, ית' שמו,. ולכן "מיד אמר הקב"ה למשה, שיאמר לישראל שיעשו לו משכן שנאמר 'דבר אל בני ישראל…ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". שכן הקב"ה {החתן} רצה להשלים את הייחוד עם כנסת ישראל {הכלה} בבית אחד {בית המקדש}, כדי להשפיע על כנסת ישראל {הכלה} את שכינתו… ("בני ציון")
ואני שאלתי בדרך הלצה – הרי האם ניתן להבין מהנ"ל כשבחור מחפש שידוך אז עליו להתנהג כמו שה' "התנהג" עמנו ועליו לדרוש מהכלה שהיא תבנה לו את הדירה?!?! אבל אם למדנו היטב את מה שנאמר לעיל על המצווה של צדקה – הרי כל מה שיש לנו ממנו- מהקב"ה – הוא ומופקד בידינו על מנת שנעשה מצוות. מה שישראל מצווה 'לבנות לו בית', הרי הוא מהכסף, הזהב והנחושת שהחתן {הקב"ה} נתן לכלה: ואז יש להבין – אין על הבחור לבוא עם תנאי ש'ללא דירה – אין ח"ו שידוך', אלא עליו לספק לכלה את כל הכסף, הזהב והנחושת על מנת לבנות בית יהודי ממש ביחד שהשכינה ביניהם ומשפיעה עליהם. (צבי פ')
משנכנס אדר מרבין בשמחה
על דברי חז"ל אלה שואל ה"מאור עיניים" הלא עיקר הנס היה בי"ד וב-ט"ו באדר, ולמה מתחילים בשמחה מתחילת החודש? אלא, עונה ה"מאור עיניים", ששם חדש אדר מרמז על תוכנו וכמו שחודש ניסן מרמז על הנסים שנעשו לאבותינו בחודש זה, כך גם חודש אדר. ולמה נקרא הוא 'אדר' ? מפני שבחודש זה א' דר – אלופו של עולם הקב"ה דר {גר} אתנו פה, בעולם הזה. ואם כך, אין שמחה גדלוה מזו. לכן משנכנס אדר שכאלופו של עולם דר ומשרה שכינתו אתנו פה בתחתונים אז בוודאי השמחה גדולה ויש להרבות בה מיד כשנכנס חודש אדר. על-פי האמור מבאר ה"מאור עיניים" את מאמר חז"ל [ביצה ט"ו'] הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע {יכניס} בהן אדר, שנאמר 'אדיר במרום ה' ', וכוונת חז"ל , אומר ה"מאור עיניים" היא לנכסיו הרוחניים של האדם. שכן עיקר קיום נכסיו הרוחניים של איש ישראל הוא על-ידי זה שהוא מייחד שם שמים בכל תנועה ותנועה שלו, וזוכר תמיד את ה' ית' בכל דרכיו ובכל מעשיו. אבל אם הוא , ח"ו, שוכח את ה' ית', אזי יכול יצר הרע להתגבר עליו בקלות כמו שאומרים חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". נמצא אפוא שעיקר הסגולה של האדם לשמור על נכסיו הרוחניים ולא יפול ממדריגתו, הוא על-ידי שיטע בהן אדר, דהיינו שידאג שאלופו של עולם -הקב"ה – יהיה תמיד דר אצלו בעולם הזה בכל דרכיו ובכל מעשיו. בהמשך דבריו שואל ה"מואר עיניים", מדוע כשיש שני "אדרים" קוראין את המגילה ומקימים מתנות לאביונים דווקא באדר ב' ולא באדר א'? – כמו ששינו במשנה [מגילה ו']ף "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים [שהם באדר ב'{ ומשיב ה"מאור עיניים" ואומר: שאדר א' הוא בבחינת "צדיק גמור" אשר לא חטא מעולם וכבר מהתחלה זכה אדר א' להמשיך את אלופו של עולם ,שיעשה אצלו דירה {משכן} בתחתונים", דהיינו שיהיה דר ונמצא עמו כל החדש. אך לעומתו אדר ב' הוא בבחינת "בעל תשובה" אשר מחמת חטאיו ועונותיו גרש את אלופו של עולם מלדור בתחתונים -בעולם הזה- אולם על-ידי התשובה ניתן להחזיר את אלופו של עולם שידור שוב עמנו בתחתונים וזהו אדר שני – כלומר אלופו של עולם דר שנית בתחתונים- בעולם הזה. והנה ידוע מה שאמרו חז"ל [ברכות כ"ד'] ,מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", ומבאר ה"מאור עיניים" את הטעם לכך: והטעם לכך כי הצדיק דבוק תמיד בשורשו למעלה, ולכן נמצא שהוא תמיד ממליך את הקב"ה בעולמות העליונים …אבל בעל תשובה, הרו הוא ממליך את הקב"ה למטה בעולם הזה, וכופה את הסטרא אחרא {היצר הרע} תחת ממשלתו וזהו כבוד ושעשועים גדולים לפני הקב"ה. וזהו הטעם לכך שקוראים את המגילה דווקא באדר ב' ולא באדר א', וזאת כדי לרמוז לנו שעיקר התגלות כבוד שמים הוא על-ידי בעלי תשובה שהם בבחינת אדר ב', שעושים הם נחת-רוח לפניו יותר מצדיקים גמורים, שהם בבחינת אדר א'. עניין זה משתלב היטב עם אמרי קדש של כ"ק האדמו"ר מרן השר שלום מבעלזא, זי"ע, שאמר כי אפילו מי שלא שב בתשובה כראוי בחודש אלול, עדיין יש בידו לתקן זאת ולחזור בתשובה בחדש אדר ב', והביא על-כך רמז מהפסוק [בראשית מ"ג, י']: "כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פַעְַמָיִם". שהנה "לולא" הם אותיות אלול כלומר אפילו אם התמהמהנו מלעשות תשובה בחדש אלול "כי עתה שבנו" – עדיין אפשר לעשות תשובה עתה, כאשר "זה פעמים" – כאשר מעברים את השנה וחדש אדר הוא פעמיים!
חדש אדר – מזל דגים
כאשר נתבונן במזל חדש אדר – מזל "דגים" נראה דבר פלא שכן דמות הכוכבים בשמים בחדש אדר היא בצורת שני דגים – הפונים זה אל זה. נראה לפרש זאת על-פי הדברים שאמר הרבי מאירי חיאל מאוסטרוביצה לחסידיו, ואלו תוכן דבריו: דעו לכם שחוקרי טבע, שפתחו את הבטן של הדגים שחקרו, נדהמו לראות שאותם הדגים שהם נבלעו ונמצאו בבטנם, תמיד נמצאו במצב הפוך: ראש כנגד זנב – כלומר, ראשו של הדג הבלוע היה כנגד זנבו של הדג הבולע. מכאן הסיקו החוקרים עובדה מדהימה-אותם הדגים שנבלעו, נבלעו הם מלפנים! [the prey was swallowed head first].
מכאן אנו לומדים עובדה חשובה, אמר רבי מאיר 'הדג איננו רודף אחר הטרף שלו, אלא הקב"ה מזמן לו דג, שבא מולו, והוא רק צריך לפתוח את פיו ולבולעו!'. עובדה זו באה ללמדנו לקח נשגב על מידת הביטחון בפרנסה. אל יחשוב האדם שההשתדלות שלו ו"הרדיפה" אחר הפרנסה {שעות נוספות, עבודה נוספת וכו'!} הן אלה שמביאות לו את פרנסתו אלא הוא צריך לדעת שכל פרנסתו הוא מן השמים, וכל מזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה.* ומה שאנו צריכים לעשות השתדלות אחד הפרנסה, היא רק משום שכך נגזר עלינו בחטא אדם הראשון בזעת אפיך תאכל לחם", אבל למעשה הקב"ה מסובב ומזמן לנו את פרנסתנו כפי שמזמן הוא לדג, או לכל נברא אחר, על-פי מה שנגזר עליו בראש השנה וזאת בלי קשר להשתדלות. הלקח הנוסף שאנו לומדים אומר רבי מור יחיאל, אם הדג בוטח בה' יתברך ואינו פוחד מן הדגים הגדולים שמאחורי זנבו, אז באמת מן השמים שומרים עליו, שלא יבלעוהו משם! אך אם הוא סומך על עצמו ועל עיניו שישמרו אותו מלפנים, בבחינת ,כחי ועצם ידי" – הנה, דווקא משם, מלפנים, בולעים אותו הדגים הגדולים. כל זאת כדי ללמדנו על מידת הביטחון שכל זמן שהאדם סמוך ובטוח שהקב"ה ישמור עליו מ"טורפים" בלתי נראים ונסתרים – אכן הקב"ה ישמור עליו. אבל אם הוא סומך על עצמו, בבחינת "כחי ועצם ידי", אז הוא עלול ליפול לבאר שחת. על פי האמור נוכל להבין את מנהג ישראל לאכול דגים בשבת קודש – כיון שבכל ששת ימות החול, שבהם אנו עוסקים במלאכה כדי להתפרנס, אנו עלולים לטעות ח"ו ולחשוב ש"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". אבל בשבת קודש, שבה אין אנו עושים שום מלכה, אי-אפשר לטעות ב"כחי ועצם ידי", וממילא שמים אנו את בטחוננו בה' יתברך, שהוא יכלכלנו ויפרנסנו. ואכן ה' יתברך מראה לנו שכל השפע נמשך לנו דווקא מיום השבת, שבו אנו שובתים ממלאכה, ובוטחים בו יתברך, כפי שאומר הזהר הק': "כל ברכאן דלעילא ולתתא ביומא שביעאה תליין" {כל הברכות למעלה ולמטה – בשת תלויים}. וכל זה כמו הדגים הבוטחים בה' יתברך שיזמן להם את מזונם, ולכן הם אינם רודפים אחריו {אחר המזון} אלא הוא יתברך שולח להם את פרנסתם-מזונם והם רק צריכים לפתוח את פיהם ולבלוע את מזונם ברוח ומבלי כל מאמץ.
פרעה הוא התנין, המן הוא דג טורף
עתה גם נוכל להבין מדוע ברא הקב"ה את צורת הכוכבים בחדש אדר בצורת שני דגים, הפונה זה אל זה – שהרי בחדש אדר קם על ישראל צורר היהודים, המן האגגי, כדי לבולעם, ח"ו. וכשהפיל רשע זה את הפור על חדש אדר שמזלו דגים, שמח הוא מאד על-כך ואמר [אסתר רבה, וילנא, ז'] "כשם שהדגים בולעים – כך אני בולע אותן -את ישראל". אבל טעה הוא טעות גדולה שכן ישראל הם בבחינת אותם דגים הבוטחים בה' יתברך, כדי שישמור ויגן עליהם "מן הטורפים" המבקשים לבולעם. ואותו הרשע, שבטח בכוחו ובעצם ידו, לא זכה להיות מן "הבולעים" אלא מן ה"הנבלעים". כן יאבדו כל אויביך ישראל!
* אבל עליו בכל זאת לפתוח את הפה- קודם-כל להתפלל ושנית, כסימן שהוא בוטח בה' שהוא יתברך ימלא אותו…! (צבי פ')
ואולי ניתן להוסיף מכל הנ"ל מדברי ה"מאור עיניים", שהמנהג בראש השנה לאמירת "תשליך" על יד גוף מים שבו נמצאים דגים – אולי יש רמז כי עלינו לפתח את הביטחון שלנו בה' בעניין פרנסתנו שנקבעה לנו בראש השנה, באותה המידה שהדגים בוטחים בה' יתברך לקבל פרנסתם!
אבקש להעיר שידוע לנו שקיימים כל מיני דגים שטורפים את מזונתם בצורות שונות ואכזריות, אבל הדגים של המזל דגים הם "כשרים" עם סנפירים וקשקשים, וניסיתי למצוא דג כשר שהוא גם טורף כמו הקריש, דג-החרב וכו', אבל לא הצלחתי!