בראותי את שחרורם של החטופים הבריטים חמתי בוערת בי. מדוע שבויינו אינם שבים למשפחותיהם ומדוע עד היום אין מידע על רון ארד?. אני ער ועוקב אחר הפעולות הרבות שנעשות ע"מ למנוע מעניין פדיון השבויים להישכח מלבותינו וממחשבתם של מנהיגי מדינת ישראל, מפגן צניחה, הפרחת עפיפונים עצרות הפגנות וכנסים. אילו הם אירועים מעניינים אך אינם משיגים את התוצאה. התוצאה תושג רק באמצעות משמרות מחאה ע"י בתיהם ומשרדיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון ואולי כל שרי ממשלת ישראל, אני מזכיר לכולם את משמרת המחאה, לאחר מלחמת שלום הגליל, שנבטה מחלון ביתו של ראש הממשלה מנחם בגין עד שאמר "איני יכול יותר".
השאלה המרכזית היא: מה אנו רוצים לגרום לממשלת ישראל לעשות כדי להביא לשחרורם של השבויים? כאן אני אומר דברים שאולי אינם בקונצנזיוס וגם קשים למשפחות, אך יש לאומרם. אין ללחוץ על ראש הממשלה ועל הממשלה כולה לשחרר מחבלים בהתאם לדרישתם של החיזבאללה והחמאס. המרוץ לקראת מי ימליץ לשחרר יותר הוא מוטעה מיסודו, ע"ע הקריאה לשחרר את ברגותי ודומיו. גם ההלכה אינה תומכת בשחרור מחבלים שיביא לאחר מכן, בעצם כבר הביא, לדפוס התנהגות קבוע של חטיפות למען שחרור מחבלים. אותם מחבלים ששוחררו רצחו לאחר מכן רבים וטובים מבני עמינו.
"מצאנו שחז"ל תיקנו שאין לפדות את השבויים יותר על כדי דמיהם( גטין מה, א') כלומר, שאסור לשלם עבור שבוי יהודי מחיר גבוה יותר מזה המשולם עבור שבוי אחר. הטעם המקובל לתקנה זו הוא (שו"ע שם, ד'), שלא יהיו האויבים מוסרים את עצמם לשבות דווקא שבויים יהודים בשל המחיר הגבוה שהם מקבלים עבורם, ונמצא, שהצלת הנמצאים בשבי במחיר מופרז תגרום בעתיד לחטיפתם ולשבייתם של יהודים רבים אחרים" (דעת, אהרון קליינשפיז).
צודק ראש הממשלה ברצונו להפסיק את הריטואל של חטיפות ושחרור מחבלים. ומה בכול זאת הפתרון? כבר בסוף שנות השמונים ובראשית שנות התשעים פרסמתי בעיתונות המקומית בקריות (מקום מגורי) בהקשר של הפקרת רון ארד את עמדתי.
הפתרון הוא: הפסקת השיחות בעניינים מדיניים עם כול הגורמים בעולם, אויבים וידידים. אסור לפגוש את שרת החוץ האמריקאית, הקנצלרית הגרמנית, יו"ר הסנאט בארה"ב, מזכ"ל האו"ם, נציגי מצרים וגם לא לפגוש את אבו מאזן עד שחרורם של חיילנו השבויים – חד פשוט וחלק. כמובן שאסור להעביר כספים לרשות הפלשתינאית ויש לדרוש מהעולם המערבי כולו באמצעות כלי התקשורת, לא בפגישות אישיות, לפעול באופן הזה – חרם מדיני וכלכלי- כלפי הרשות הפלשתינאית, ממשלת לבנון, איראן, סוריה והחיזבאללה – אין שיחות, אין פגישות, אין משא ומתן ואין כסף, עד שחרור השבויים.
פעולה כזו היא שתיצור לחץ על העולם המערבי כולו לגרום לרשות הפלשתינאית וממשלתה לשחרר את גלעד שליט ולחיזבאללה לשחרר את אלדד רגב ואהוד גולדוואסר. אם כך היו נוהגים בראשית שנות התשעים בתקופת המשא ומתן על הסכמי קמפ-דיוויד, רבין, פרס, ביילין ומחותני ההסכם האחרים, כמעט וודאי הוא שרון ארד היה חוזר ארצה או לפחות יודעים היינו מה עלה בגורלו.
העולם המערבי כולו יודע היטב לדאוג לשבוייו. ראש ממשלת בריטניה, בלייר, ידע טוב מאוד כיצד לגרום לשחרור החטופים הבריטיים בתוך שלושה עשר ימים. זכורה לי עסקת שחרור גדולה של חיילים גרמנים ע"י עיראק בסוף כהונתו של מזכ"ל האו"ם בוטרוס ראלי. בעסקה זו גם אנו היינו שותפים ותרמנו את חלקנו. הובטח לנו מידע בעניין רון ארד, ההבטחה התנדפה ברוח וממשלות ישראל "שכחו" לתבוע את המגיע לנו בעסקה. כך גם קיבלנו הבטחות בעניין שבויינו הנוכחיים עם החתימה על הסכם הפסקת האש בתום מלחמת לבנון השנייה, הבטחות לחוד ומעשים לחוד.
אני חוזר על הצעתי: הפסקת המגעים בעניינים מדיניים עם כול מדינות העולם, ידידים כאויבים, עד שחרור החטופים שלנו וקבלת מידע על רון ארד.