פרשת 'בהעלתך' עומדת בסימן שינוי ומעבר. שלושת הפרקים הראשונים נמנים עם החטיבה הראשונה של ספר במדבר(פרק א עד פרק י), חטיבת פרקים זו משרטטת בקווים עדינים את מראהו של מחנה ישראל, מיקומו, ימי הצער וימי השמחה שבו. עשרת הפרקים הראשונים בחומש תיאוריים ועוסקים בעיקר במצוות, ובניגוד לכך בפרקים הבאים (פרק יא ופרק יב) נפגוש בתלונות ישראל, טרוניא שאינה יודעת מרגוע וסופה בכיליון. המעבר בין חטיבת הפרקים 'האידיליים' לבין הפרקים 'הטרגיים' נמצא באמצע הפרשה, אנו נסכם בקצרה את עיקרי החטיבה.
עשרת הפרקים הראשונים, כפי שהזכרנו, מציגים בפנינו את המערך הארגוני של חניית בני ישראל ונסיעתם. בפרק הראשון בחומש למדנו שבני ישראל התחדשו במרכיב חדש בזהותם. עד כה – נמנו עם 'משפחתם' (מה שקרוי 'חמולה' בפינו) ולפי 'בית אבותם' (דהיינו – המשפחה הגרעינית), זהותם הלאומית התבררה שנה קודם לכן במעמד הר סיני, והנה לראשונה כעת הפכו לחיילים, כפי שמוזכר בפסוקים:
במדבר פרק א:
וַיִּהְיו כָּל-פְּקודֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיו כָּל-הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף ושְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּים:
גם המבנה החברתי-מדיני של העם הוגדר, משה ביזר את סמכויות ההנהגה והאציל על 'הנשיאים' – מנהיגי הציבור – תפקידי הנהגה ודאגה למנגנונים הציבוריים. דוגמה מתאימה לתפקידם היה מפקד האוכלוסין ורישום החיילים בצבא ישראל.
הפרק הבא, פרק ב, מעבירנו במבט 'ממעוף הציפור' על פני מחנה ישראל, הוא מדריכנו במצב הנייח והנייד גם יחד. באומרו -מי הם שכניו של כל שבט ומהו מקומו ביחס למשכן ותורו בסדר הנסיעה. כך, למשל, מתארת התורה את חניית שבטי יהודה-יששכר-זבולון:
במדבר פרק ב:
כָּל-הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהודָה מְאַת אֶלֶף ושְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת-אֲלָפִים וְאַרְבַּע-מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם רִאשֹׁנָה יִסָּעו:
רק לאחר שהשלימה התורה את התיאור המלא של מחנה ישראל פונה אל 'מחנה לוויה'. פרקים ג-ד מלמדים שהלוויים היו 'במרכז העניינים' תמיד. מסתבר שסדר יומם היה צפוף מדי יום, וכשמחנה ישראל עמד בפני נסיעה – עבודתם הייתה קשה במיוחד. כך מתאר הנצי"ב את יום הנסיעה:
פירוש העמק דבר פרק ט פסוק יז:
'ואחרי כן': ביאור זה הלשון יבא על פי מה שביארנו סוף ספר שמות (בשם 'ברייתא דמלאכת המשכן' פי"ג):
על פי ג' דברים נוסעין ישראל:
על פי הקודש
ועל פי משה
ועל פי חצוצרות…
ונתבאר שם ד'על פי משה' – היינו:
שהיה הערה ברוח הקודש למשה מבערב: 'למחר בהשכמה אתם יוצאים'.
והתחילו לקפל הבגדים והמשא ולהניחם על הבהמות לצאת.
'ועל פי החצוצרות' – התחילו לתאסף כל אחד לשבטו ולדגלו.
דבשעת חניה אף על גב שהיו אוהליהם 'איש על דגלו' מכל מקום המה היו מפוזרים.
ובשעת תקיעת החצוצרות החלו להתאסף.
ובאותה שעה החל הענן להתקפל ועומד וממתין עד שנגמר עסק אסיפה איש על מקומו ואז הורד המשכן וקפלוהו.
וכל זה נמשך איזה שעות עד שנגמר הכל.
הלך הענן בדבר משה 'קומה ה''. וזה נקרא 'על פי הקודש'.
נמצא פי' זה המקרא ובהעלות הענן היינו שנקפל ועמד לצד.
'ואחרי כן' – שכבר היה מקופל ועומד יסעו בני ישראל.
היו הולכים ממקום למקום ובאו לדגליהם.
הנצי"ב תיאר תמונה אנושית מפורטת המעלה בפנינו את נסיעת ישראל באופן כה מוחשי עד שדומה ואנו היינו שם איתם ממש: בשעות אחר הצהרים שמענו בשמו של משה כי מחר אנו עומדים לעזוב את מקום החנייה הנוכחי. על אף שאהבנו את המקום – כמה קל היה ליצור תנור מאדמת המקום ולצלות בו בשר… גם תנאי מזג האוויר היו נוחים כאן, ושלא נדבר על הנוף! אבל ציות הוא ציות, בודאי למשה. ועל כן משעות הערב ארזנו וקיפלנו, ארגנו ובדקנו – כמו כל מי שמעתיק את מגוריו. בשעות הבוקר המוקדמות כיסו אהרן ובניו את כלי המשכן, וכשהושלמה המשימה – פירקו בני גרשון את יריעות המשכן (הן היו כבדות מאוד, ולצורך כך נעזרו בשתי עגלות משא). גם בני מררי עשו את שלהם – בכוחם הרב פירקו את הקרשים, הבריחים, הטבעות והעמודים – ציוד כה כבד זה הוטען על ארבע עגלות מיוחדות. תנועת ההליכה החלה לנוע בעקבות שבט יהודה, ועימם בני גרשון ומררי הולכים קדימה אל המזרח בעקבות הענן. בני ראובן הצטרפו להליכה ולאחריהם בני קהת נושאים בכתפיהם את כלי הקודש: ארון העדות (שנישא על ידי קורח), שולחן לחם הפנים והמנורה, מזבח הקטורת ומזבח הנחושת. במבט חפוז ראו כולם כיצד השטח השמור ביותר במחנה ישראל נחשף והיה לגבעת חול שרירותית. אל התנועה הצטרפו בני מחנה אפרים ובני מחנה דן. כולם, כולם הלכו במשמעת שקשה להעריכה בעיני אדם מודרני.
אם כך, תאמרו – מה קרה להם, לבני ישראל הצייתנים והממושמעים? מה הביא אותם אל התלונות הקשות שבפרקים יא-יב?
אינני יודעת להשיב במדויק. אך יש לומר דבר שנשכח מן הרבים: בני ישראל התנסו בפירוק מחנה שוב ושוב, בלא התראה, ובלא צפי. אי ודאות מולטת. כך הם נדדו בארבעים ושניים מסעות (ליתר ביטחון, אפשר לבדוק את העניין בפרשת מסעי). אם אלה הנתונים, אנו מוזמנים לשנות מעט את הפרספקטיבה – אין הם חוטאים, אין זה 'דור המדבר' שזכרונו המר שמור איתנו. הלא זהו דור שכולו אמונה וציות לה' (על אף שבעת חניה הרבה לחטוא). על נאמנות מופלאה זו יוצאת התורה בשירה לכבוד ישראל. אי הודאות הקשה נזכרת ב'בתים' של השיר ובפזמון שבחם של ישראל – על פי ה' יחנה ועל פי ה' יסעו'!.
במדבר פרק ט:
ולְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל
וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
ובִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן
שָׁם יַחֲנו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
עַל-פִּי ה' יִסְעו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-פִּי ה' יַחֲנו
כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן יַחֲנו:
ובְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים
וְשָׁמְרו בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעו:
וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל-הַמִּשְׁכָּן
עַל-פִּי ה' יַחֲנו וְעַל-פִּי ה' יִסָּעו:
וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר
וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעו
אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעו:
אוֹ-יֹמַיִם
אוֹ-חֹדֶשׁ
אוֹ-יָמִים
בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנו בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעו ובְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעו:
עַל-פִּי ה' יַחֲנו וְעַל-פִּי ה' יִסָּעו
אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרו עַל-פִּי ה' בְּיַד-מֹשֶׁה: