על רקע התפרצותה מחדש של מכת תאונות הדרכים בתקופה האחרונה ובידיעה שרבים מנצלים את ימי חול המועד והחופשה לטיולים ברחבי ישראל אי אפשר שלא להתריע, להזהיר ולהעלות הנושא. חשוב לחלק את הפנייה לשני קהלי יעד: הנהג הפרטי מצד אחד ומקבלי ההחלטות מצד שני.
לנהג הפרטי המשתמש בדרך יש לומר חד וחלק: הבטיחות שלך ושל הנוסעים עמך בידך. הקפד על חוקי השימוש בדרך ובמיוחד החמורים שבהם, עצירה בתמרור עצור וברמזור אדום, עקיפה בדרך פנויה ולא על קו לבן רציף, כניסה זהירה לצומת ועוד. כל אחד יודע מה צריך לעשות ומה לא לעשות, הבעיה היא יישומית.
ועוד יש לומר לנהג הבודד: בפרקי אבות פרק ב' משנה ט' נאמר: "אמר להם (רבן יוחנן בן זכאי – ב.ב.) צאו וראו איזו היא דרך ישרה שידבק בה האדם…. רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד". בהיותי מנכ"ל המועצה הלאומית למניעת תאונות, בשנים 97-98, עד שנסגרה ע"י משרד האוצר ומשרד התחבורה, נהגתי לומר שהנהיגה בדרך משולה למשחק שחמט אבל קשה יותר. משחק שחמט מתנהל על לוח, היריב הוא אחד שנמצא בחזית, כללי המשחק ברורים והשחקנים שומרים עליהם. לעומת זאת, בעת הנהיגה בדרך, ה"אויבים" רבים ועלולים להפתיע ולהגיע מכול כיוון. אכן כללי המשחק ידועים אך רבים אינם שומרים עליהם ולכן חשובה ראיית הנולד כאמור.
למקבלי ההחלטות יש לומר: די לדיבורים ולהקמת יחידות ורשויות חדשות לבקרים, עת לעשות. המדפים מלאים דוחות של ועדות, חוות דעת ותוכניות לצמצום הקטל בדרכים. אך מספר ההרוגים והנפגעים יציב, כמעט ללא שינוי ובודאי שלא נראה שינוי דרסטי שיצמצם בשליש עד מחצית את התאונות והנפגעים, כפי שהתרחש בכמה מדינות בעולם. השאלה הגדולה הנשאלת היא מדוע אין אנו נמצאים במקום שמדינות אחרות נמצאות בו?. התשובה שוכנת במקום שבו מונחת התשובה לכמה מבעיות היסוד של מדינת ישראל: א. לרוב אין תכנון לטווח ארוך ונעדר כושר ביצוע עקבי ליישום התוכניות, כשהן ישנן ב. יורים והרבה תחמושת אבל לא ללוח המטרה הנכון.
בחרתי להדגיש במאמר זה שלושה תחומים:
א. תכנון כולל לטווח ארוך ויישום עקבי ללא פשרות.
ב. האווירה הכללית במדינה.
ג. הבטיחות בדרכים בתחום העירוני.
א. תכנון כולל לטווח ארוך ויישום עקבי ללא פשרות
כאמור, המדפים מלאים דוחות של ועדות, חוות דעת ותוכניות לצמצום הקטל בדרכים. ניתן וחובה להכין תוכנית אסטרטגית מערכתית כוללת בתחומי ההסברה, החינוך לכול הגילאים, הדרכת המשתמשים בכביש, שיפורים בתשתיות, הענישה וההרתעה, חקירת תאונות ויישום המסקנות. חשוב מכול לבצע את התוכנית באופן עקבי, עקשני וללא פשרות. היכן השלטון המרכזי? משרד התחבורה וגורמי הממשל הם האשמים העיקריים לאי צמצום משמעותי של הרצח בכבישי ישראל מי שרוצה ללמוד את הפרטים שיקרא את דו"ח מבקר המדינה על פעולות הממשלה למניעת הקטל בדרכים אשר פורסם במאי 2000 ויבין במה מדובר. בעבר היה נהוג ריטואל קבוע ביום כניסתו של שר תחבורה לתפקידו. בטכס החלפת השרים מציין השר החדש כי המשרד עוסק בשמירה על חיי אדם – במניעת הקטל בדרכים ומדגיש זאת כאחד הנושאים לטיפול בסדר עדיפות גבוה מאוד. אולם, עם הפסקת טרטור המצלמות והבזקי הפלשים בטכס, קורא השר לדובר המשרד ואומר לו בלחש: "הרחק ממני כל מה שקשור לתאונות דרכים כי בכל מקרה לא נצליח בצמצום התאונות ורצוי שהעניין לא ידבק בי". איני יודע מה קרה עם השר הנוכחי, שאול מופז, אך בודאי שההתבטאויות שלו בעניין זה אינן תדירות. אין זו גזרה משמים, ניתן לצמצם את הקטל בדרכים אך משרד התחבורה אינו עושה את תפקידו ואינו מאלץ את המשרדים האחרים לעשות את תפקידם ע"פ הסמכויות המוקנות לו.
ב. האוירה הכללית במדינה
אין במדינה אוירה של מאבק בתאונות דרכים. כדי ליצר אוירה כזו הנושא חייב להיות על סדר היום הציבורי יום יום, שעה שעה. מה עושות חברות עסקיות כאשר הן רוצות לקדם את עניניהם, אנו רואים ושומעים אותן בכלי התקשורת השכם והערב. יש ליצור מצב שהמשתמש בכביש, הנהג, הולך הרגל, רוכב האופנים בכל הגילאים יפגוש את הנושא פעמים רבות ביום בכל כלי המדיה האפשריים. יש להביא למצב שהמשתמש בכביש ישאל את עצמו בכל רגע ורגע של שימוש בדרך, מה עלי לעשות ומה אסור לי לעשות על-מנת להשאר בחיים. כלי התקשורת היו צריכים להיות מלאים בכותרות, בביקורות, בניתוחים ובעיסוק בלתי נלאה בדרישה למניעת הקטל בדרכים ולא רק בתאור האסונות, הנפגעים והמשפחות כאשר מתרחשת התאונה הקטלנית. אולם, שתיקת הכבשים הוא תאור ציורי למה שקורה בכלי התקשורת. יש ליצור אוירה במדינה שכל אחד היוצא מביתו לדרך, יאמרו לו בני המשפחה: " עשה טובה חזור הביתה בשלום".
ג. הבטיחות בדרכים בתחום העירוני
בשנת 97 בתקופת כהונתו של שר התחבורה הרב יצחק לוי עסק המשרד באינטנסיביות בניסיון לצמצם את מכת תאונות הדרכים והפעיל לפחות שני פרויקטים משמעותיים, "מבצע 700" ו"מבצע עיר בטוחה". מבצעים אשר נתנו את פירותיהם בצמצום התאונות במקומות בהם הם התנהלו. מבצע "עיר בטוחה" מביא אותי לנושא, הבטיחות בדרכים בתחום העירוני. כ- 80% מתאונות הדרכים מתרחשות בדרכים העירוניות ולא בדרכים הבין עירוניות. גם כ- 50% מההרוגים בתאונות הדרכים נהרגים בדרכים העירוניות. כשליש מההרוגים הם הולכי רגל. עובדות אלו היו צריכות להביא למסקנה המחייבת פעילות אינטנסיבית בשטחים העירוניים, תוך הפעלה ותאום עם הרשויות המקומיות. הפעולה התחיקתית אשר נעשתה, לחייב את הרשויות המקומיות להקים ועדות חובה עירוניות לבטיחות בדרכים אינה מספקת ואינה מביאה לפעילות מעשית בשטח. בהיותי מנכ"ל המועצה הלאומית למניעת תאונות הוגשה על ידי למשרד התחבורה תכנית פעולה מפורטת לצמצום תאונות הדרכים בתוך השטחים העירוניים במדינה, התכנית כללה פעילות עירונית מערכתית מתואמת בכל התחומים המשפיעים על תאונות הדרכים, תשתית, הגורם האנושי, הדרכה הסברה וחינוך, אכיפה ועוד. שיטת ההפעלה מבוססת על הנחייה, מימון ופיקוח של משרד התחבורה וביצוע ע"י הרשות המקומית בהשתתפות מתנדבים בכל עיר ואתר. משרד התחבורה האמור לגרום לכך שבכל עיר יפעל מטה בטיחות שיניע את המערכת כאמור אינו עושה את תפקידו, כאשר במרבית הערים בישראל המטה אינו מתפקד, פעילות המתנדבים הצטמצמה מאוד מאז סגירתה של המועצה הלאומית למניעת תאונות התוצאות נראות לעין כל.
לסיכומו של דבר: על הציבור לצאת מהאדישות ולשבור את קשר השתיקה בין התקשורת לממשלה בעניין זה. לדרוש מראש הממשלה אחריות לצמצום הקטל בדרכים כמו מניעת פיגועים ביטחוניים. יש להקים מחדש מערך מתנדבים הכמהים לפעול בתחום מניעת תאונות הדרכים, במסגרת חידוש פעילותה של המועצה הלאומית למניעת תאונות או בכל מסגרת אחרת. מידי בוקר יש להפנות אל ראש הממשלה ושר התחבורה את השאלה: אדונים נכבדים, מה עשיתם אתמול על-מנת לצמצם את הקטל בדרכים?. חשוב לזכור כי למשפחה שהאסון התרגש עליה " הרוג בכביש חשוב כמו הרוג בקרב".