שרת המשפטים, איילת שקד, נשאה דברים היום בכנס לשכת עורכי הדין באילת. השרה התייחסה בנאומה להחלטת בג”ץ בעניין פסילת פסקת היציבות.
“… גם המחלוקת העמוקה ביותר עשויה להוות כלי חשוב בקידומו של השיח הציבורי ולאתגר את המחשבה הכללית. אני מאמינה שיצירה של מסגרת כללים חדשים ומוסכמים עוברת דרך חידודן של הנקודות; שליבונן, ולא הסתרתן, הוא שיביא להשלמה בין הצדדים…מתוך הערכה רבה למערכת המשפט, אני מבקשת לצלול למחלוקת הקשה שהתגלתה בשבוע שעבר בין בית המשפט העליון לממשלה… אני מוצאת רשות, וכשרת משפטים גם חובה, לבקר פסיקה שהכיוון העקרוני שבו היא צועדת שגוי לטעמי.”
”נאמנים לשיטתו של הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, שהגדיר תחום לא שפיט כ”חור שחור משפטי”, החליטו שופטי בית המשפט העליון שלא לדחות על הסף ולדון לגופו של עניין בעתירה בעניין הגז; עתירה שנושאיה האמיתיים הם כדאיות כלכלית וחלוקת ראויה של משאבים ציבוריים בין החברה האזרחית לבעלי עסקים, לא בדיוק שאלות הנמצאות בגרעין הקשה של המשפ”ט.
”משמעותה של הפסיקה, שביטלה דה-פקטו את המתווה הממשלתי, עלולה להתגלות ככזו הנאמדת במאות מליארדי שקלים ומשמעותה העקיפה ביחס לכלכלת ישראל – מי ישורנה. אני מקווה שלא נהפוך בעיני העולם ל”ארץ אוכלת משקיעיה”; למדינה שמבחינה מדינית, ולמרות כל הקשיים שכולנו מכירים, שומרת על קשרים בינלאומיים איתנים, אבל באותה שעה בדיוק – דווקא כלכלתה מבודדת, וזאת בשל החשש לחוסר יציבות משפטית…”
”שוב הפך עצמו בית המשפט העליון לזירה בה מתבררות שאלות פוליטיות ומאקרו כלכליות מזוקקות; שאלות שאמורות היו להיות מוכרעות לא באולם הגדול של בית המשפט העליון אלא בהרבה מאוד אולמות קטנים; אולמותיהם של בתי ספר וגני ילדים, אחת לארבע שנים, בשעה שהאזרחים נכנסים אליהם כדי לשלשל פתקים לקלפיות ובוחרים בנציגיהם לכנסת..”
”לאותם התחומים הפוליטיים שההכרעות בהם מתקבלות בכנסת ובממשלה, ושאין בהם כל הצדקה להתערבותו של בית המשפט העליון – ברק קורא “חורים שחורים”. אני, לעומתו, קוראת להם – “מרחבי משילות”. כאן בדיוק באה לידי ביטוי יכולתה של הממשלה למשול ושל הפרלמנט לחוקק חוקים בשם העם שבחר בנציגיו. תפקידו הקלאסי של בית המשפט הוא להגן על מי שנפגע בניגוד לחוק. לא הכרעה בעניינים ציבוריים….בעבר, דרש בית המשפט מעותרים להראות שהם נפגעים באופן ייחודי כתנאי סף…אלא שתיאוריית “החורים השחורים” הובילה למפץ הגדול של “המהפכה החוקתית” ואין לך כיום דבר שבית המשפט העליון לא יכול לדון בו. כך הגענו למצב האבסורדי שבו העותרים כנגד מתווה הגז הם עמותות וחברי כנסת שיש להם את מלוא הזכות לקדם את עמדותיהם הפוליטיות, אך במקום לעשות זאת דרך המערכת הפוליטית – הם בוחרים לעשות זאת במסגרת הזירה המשפטית, תוך ניצולה והעמסתה”.
השרה ציטטה את אלכסנדר המילטון, מחבר הספר “הפדרליסט”: “הרשות המבצעת לא די שהיא מחלקת את הכיבודים, אלא היא גם המחזיקה בחרבו של הציבור. הרשות המחוקקת לא די שהיא חולשת על הארנק, אלא היא גם המכתיבה את הכללים המסדירים את חובותיו וזכויותיו של כל אזרח. לרשות השופטת, לעומת זאת, אין שום השפעה לא על החרב ולא על הארנק; אין היא חולשת לא על כוחה של החברה ולא על עושרה”….כמומחה למשפט חוקתי הוא (המילטון) האמין בכל לבו שההצדקה לקיומה של רשות שופטת חזקה ועצמאית היא העובדה שאין לה לא חרב ולא ארנק. הניתוק שלה מהחרב ומהארנק הוא הוא שמצדיק את עצמאותה ואת חוסנה שיש מי שחשו מאויימים מפניהם…אפשר רק לתהות מה היה אומר המילטון אם היה רואה כמה הרחיבה הרשות השופטת בישראל את התחומים בהם היא פוסקת”.
השרה המשיכה את הקו שנקט המילטון ושאלה: “מאיזה ארנק בדיוק משולמים הפיצויים שנקבעו בבית המשפט לטובת הפלסטינים שנפגעו במסגרת האינתיפאדה? מי ידאג לארנק הציבורי שהתרוקן כתוצאה מביטול בתי הכלא הפרטיים? ומי ידאג לתפור מחדש את הארנק הציבורי שחורר במסגרת ביטול עסקת הגז? לבית המשפט אין חרב. אבל מה הוא עושה לחרבה של הממשלה? מה קרה לחרב הזו בפסיקות בית המשפט ביחס לקלפי המיקוח? … האם קו הפסיקה הרגיל של בית המשפט משחיז את חרבה של הממשלה או מקהה אותה?… האם עוד נכון לומר על הרשות השופטת בישראל את מה שאמר המילטון על בית המשפט שהכיר, זה שאין לו לא ארנק ולא חרב? האם באמת הרשות השופטת בישראל אינה חולשת “לא על כוחה של החברה ולא על עושרה”? ספק בעיניי..”
השרה סיימה את דבריה ואמרה: “פסיקה מהסוג שראינו בשבוע שעבר, על ההבדלים שנמתחים בה בין דעת הרוב לדעת המיעוט, משמשת עבורי מפה ומצפן. היא עוזרת לי להבין שהשופטים אותם אני מבקשת לראות הם דווקא אלה היודעים לזהות את “מרחבי המשילות”, ולא רק את “החורים השחורים”; היא עוזרת לי להבין כמה חשוב שהיושבים על כס השיפוט יהיו אלה שישמרו על חוסנו ויוקרתו של בית המשפט העליון, אבל לא על חשבון החלשת יכולת הפעולה של הכנסת והממשלה בענייני מדיניות שאינם פוגעים בזכויות אדם; שופטים הסומכים על עוצמתו של העם ובחירתו בנציגיו, שהם הם האמונים על תחומי החרב והארנק; שופטים כאלה שיבטיחו לנו “עוז לעמו” לצד ברכת שלום.