שחר ההיסטוריה של אומתנו טבוע בחותם של נס מכונן. נס שה"י הוציא אותנו מעבדות לחרות, ולקח אותנו להיות לו לעם – יציאת מצרים. בכדי לקבוע נס זה לדורות ציוונו הקב"ה בתורתו לעשות את הימים האלו 'חג לה'. אולם בנוסף לכך נצטווינו לעשות זכרון לנס, ולהגיד לבנינו את סיפור יציאת מצרים .
על כן (1) אנו חוגגים שבעת ימים את חג המצות; (2) בלילה ראשון של חג המצות אנו עושים סעודה גדולה וחגיגית בו [בזמן שביהמ"ק קיים] אוכלים את קרבן הפסח, ומספרים את סיפור יציאת מצרים – מפרסמים את הנס. כאשר חכמים קבעו לדורות את נס ההצלה בזמן מרדכי ואסתר, ראו לנכון לתקן לפי הדגם של קביעת נס לדורות שקבעה התורה – כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון (פסחים ל, ב וש"נ). כמובן שהכל 'בהתאם לשינויים הנדרשים'. חכמים לא רצו לקבוע 'מקרא קודש' האסור במלאכת עבודה, זאת, כדי שיבחינו בין יו"ט דאורייתא לחג דרבנן. כמו כן לא קבעו קרבן חובה [כמו קרבן פסח], שהרי אין לנו קרבן מדרבנן. על כן קבעו שימי הפורים יהיו (1) 'יום שמחה ומשתה ומשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים. ומותר בעשיית מלאכה ואעפ"כ כן אין ראוי לעשות בו מלאכה. אמרו חכמים כל העושה מלאכה ביום פורים אינו רואה סימן ברכה לעולם' [לשון הרמב"ם בפ"ב מהל' מגילה הי"ד]. וקבעו יום זה 'יום טוב' דרבנן, דהיינו יום שנקבע במגילת תענית 'אסורין בהספד ותענית לכל אדם בכל מקום' [לשון הרמב"ם שם, הי"ג].
בנוסף לכך (2) קבעו לעשות פרסומי ניסא ע"י קריאת מגילה המספרת את סיפור הנס, כאשר לפני קריאתה מברך [בין היתר] 'שעשה ניסים לאבותינו בימים הם בזמן הזה' . אף כשבאו חז"ל לקבוע לדורות את נס חנוכה, חזרו והעתיקו את הדגם של ימי הפורים. אלא שכבר לא עמדה לפניהם האפשרות להוסיף מגילה [כמו מגילת אסתר] לתורה שבכתב . לכן היה צריך לשנות את צורת ה'פרסומי ניסא', וכלשון הרמב"ם (פ"ג מהל' מגילה וחנוכה ה"ג): "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו (1) ימי שמחה והלל (2) ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס.
וימים אלו הן הנקראין חנוכה (1) והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים (2) והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה [=ההדגשות שלי, י.ב.מ.]" . אמנם הרמב"ם כתב בריש הל' מגילה: "הלכות מגילה וחנוכה. יש בכללן שתי מצות עשה מדברי סופרים [= 1. – מגילה; 2. חנוכה – י.ב.מ.] ואינן מן המנין [=כלומר ממנין תרי"ג מצוות, כי הם מדברי סופרים]. וביאור שתי מצות אלו בפרקים אלו" . רבים תמהו על הרמב"ם שלכאורה יש בפורים לפחות שתי מצוות עשה [מדברי סופרים], כאמור למעלה.
א. מצוות יו"ט ושמחה, הכוללת את חובת הסעודה, משלוח מנות ומתנות לאביונים .
ב. מצוות קריאת מגילה. הרב אליהו מזרחי תירץ קושיה זו שדעת הרמב"ם שחיוב סעודה, משלוח מנות ומתנות לאביונים נובע מצד הדין של פרסומי ניסא, כמו מצות קריאת מגילה שעיקר חיובה מצד פרסומי ניסא . על כן מנה הרמב"ם את כל דיני פורים כמצות עשה אחת מדברי סופרים – מצות פרסום הנס. יסוד זה, שסעודת פורים נובע גם הוא מצד פרסום הנס, מבאר לנו את דברי הירושלמי : "באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין קריאת מגילה ותרומת שקלים מקדימין ולא מאחרין.
סעודת ראש חדש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין [=דהיינו אם פורים [דמוקפים ] חל בשבת מקדימין לקרוא מגילה ביום שישי, אבל סעודת פורים דוחין לאחר שבת – י.ב.מ.]. ר' זעירה בעא קומי ר' אבהו ויעשו אותן שבת [=מדוע שלא יעשו סעודת פורים בשבת]. א"ל 'לעשות אותם ימי משתה ושמחה' (אסתר ט, כב) את ששמחתו תלויה בב"ד, יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים". מפרש הקרבן עדה: "יצא זה – שבת, שא"צ קידוש ב"ד, ואין ניכר שקובעין אותה לשמחה שבלא"ה יום שמחה הוא".
לפי היסוד שאמרנו, שסעודת פורים נובע גם הוא מצד הפרסומי ניסא, הדברים מאירים. אם נעשה סעודה בשבת, הרואה יחשוב שהסעודה היא לכבוד שבת, וממילא לא יהיה בסעודה פרסום הנס. למה הדבר דומה, למי שמדליק נר חנוכה בפנים והוציאה לחוץ שלכ"ע לא עשה כלום כיון ש"הרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה" .
ממילא א"א לקיים מצוות סעודה בשבת, כיון שחסר בסעודה העיקר – פרסום הנס, ולכן לא מקיים חובת סעודת פורים . ענין זה של פרסום הנס ביאר לנו הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה: "… אלא כך אנו אומרין, שהנביאים עם בית דין תקנו וצוו לקרות המגלה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקב"ה ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו, וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה 'כי מי גוי גדול אשר לו א – לקים קרובים אלי כה' א – לוקינו בכל קראנו אליו'".
יהי רצון שמהרה יתגלה לעיני כל הידוע לנו בידיעת התורה שתשועתם הייתה לנצח ותקותם בכל דור ודור.