ידוע ששמו של משה לא נזכר בפרשתנו. פרשנים שונים מסבירים שזאת מאחר ומשה מבקש מהקב"ה "וְעַתָּה אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם-אַיִן–מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות ל"ב, ל"ב). לכאורה, ניתן להבין שכאן משה "נענש" במובן מסויים על בקשתו, הבלתי זהירה. ומאחר שהדברים יצאו מפיו, הנה הם כבר מתקיימים. למעשה, לכולם ברור שכאשר הפרשה פותחת "ואתה תצוה את בני ישראל" – ואתה, הכוונה למשה.
אחד ההסברים המובא בספר "מעט צרי" שחיבר רבי דוד בן אברהם נג'אר זצ"ל, מבאר שנאמר כאן "ואתה תצווה" ולא רק "צווה" כדי לומר למשה שלא יתן את הציווי לבני ישראל באופן חד פעמי, אלא תצווה ותחזור ותצווה. בדומה לכך אומר רבי חיים סינאווני ב"מקום מקדש" שמשמעות "תצווה" היא לציווי תדיר – בכל דור ודור, לא רק בדורו של משה ובני ישראל במדבר. שאם לא כן, היתה התורה צריכה באמת לומר "צווה".
עניין דומה אנו מוצאים במגילת אסתר, שלא נאמר במפורש שמו של הקב"ה, אלא נרמז באופנים שונים: "המלך", ראשי תיבות וסופי תיבות וכיוצ"ב. התערבותו של הקב"ה בסיפור המגילה, נעשית בצורה נסתרת מכיוון שזוהי דרך ההשגחה. הקב"ה קרוב לעם ישראל ונמצא יחד איתם, גם בגלותם בכל ארצות אחשוורוש. לכן הוא איננו "נפרד", ואיננו נזכר בשמו, אלא רק נרמז. גם במגילה, קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם… כלומר בכל הדורות.
אין עיתוי מושלם יותר מסמיכותה של פרשתנו לפורים, על מנת להסביר באופן דומה גם את עניין שמו של משה שלא מופיע בפרשתנו. ניתן לומר ששמו של משה לא "נעלם" בשל חוסר זהירות שבה התבטא וכו', אלא דווקא על רקע קרבתו אליהם ואל הקב"ה. מי שנוכח כאן עימי, אינני צריך לקרוא לו בשמו, אלא פשוט לומר לו "אתה". וכך ממש פותחת פרשתנו "ואתה תצווה". ולמה לא נאמר "צווה" אל "תצווה"? ההסבר שהבאנו לעיל עומד במקומו: הציווי איננו לדור המדבר בלבד, אלא ממשיך בכל הדורות. כפי שמסבירים חז"ל שניצוץ מנשמת משה רבנו קיים במנהיגי העם לדורותיהם.
גם מהמצווה עצמה – "ויקחו אליך שמן זית…" ניתן ללמוד רעיון זה. "אין שמן אלא תורה" והתורה הרי ניתנה ללימוד והדרכת עם ישראל בכל דור ודור. במדרש רבה לפרשת תצווה (סימן ל"ו) נמשלים ישראל עצמם לזית. (המדרש אמנם מפרט כמה וכמה סוגי אילנות שלהם נמשלו ישראל, אך פותח בזית, בהקשר לפרשתנו מתמקד בו ומסיים בו): "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך, (פסוק בירמיה י"א) – וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד? והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל? – בגפן ותאנה, שנאמר (תהלים פ') גפן ממצרים תסיע. תאנה שנאמר (הושע ט') כבכורה בתאנה בראשיתה. כתמר שנא' (שיר השירים ז') זאת קומתך דמתה לתמר. כארז שנא' (תהלים צ"ב) כארז בלבנון ישגה. כאגוז שנאמר (שיר שיר השירים ז') אל גנת אגוז ירדתי. וקראן בכל מיני שלחים שנאמר (שיר השירים ד') שלחיך פרדס רמונים. ובא ירמיה לומר זית רענן יפה פרי תואר אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואח"כ מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן ואח"כ טוחנין אותן ואח"כ מקיפין אותן בחבלים, ומביאין אבנים ואח"כ נותנין את שומנן כך ישראל באין עובדי כוכבים וחובטין אותם ממקום למקום וחובשים אותן וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותן טרטיוטין ואח"כ עושין תשובה והקב"ה עונה להם, מנין שנא' (שמות ב') ויאנחו בני ישראל, וכן (דברים ד') בצר לך ומצאוך, כי אל רחום ה' אלהיך, הוי זית רענן יפה פרי תואר. ד"א מה ראה ירמיה למשול אבותינו כזית אלא כל המשקין מתערבים זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד כך ישראל אינם מתערבים עם העובדי כוכבים שנאמר (דברים ז) ולא תתחתן בם. ד"א כל המשקים אדם מערב בהם ואינו יודע איזה תחתון ואיזה עליון אבל השמן אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן כך אבותינו בשעה שהיו עושים רצונו של מקום נצבים למעלה מן העובדי כוכבים שנאמר (דברים כ"ח) ונתנך ה' אלהיך עליון. הוי זית רענן יפה פרי תואר. ד"א זית רענן הה"ד (תהלים מ"ח) יפה נוף משוש כל הארץ, מהו יפה נוף לשון יוני קורין לכלה נמפי, משוש כל הארץ שלא היה אחד מישראל מיצר כשהיה בית המקדש קיים למה שהיה אדם נכנס לשם מלא עונות והיה מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהיה יוצא צדיק, הוי יפה נוף משוש כל הארץ, כתיב בצור (יחזקאל כ"ז) צור את אמרת אני כלילת יופי את אמרת אבל אחרים אינם אומרים אבל ירושלים הכל אומרים שבחה שנאמר (איכה ב') הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי, וכתיב (תהלים מ"ח) הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב, מקום שמקריבין בו קרבנות שנאמר (ויקרא א') ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לכך נאמר זית רענן יפה פרי תואר, כשם שהשמן מאיר כך ביהמ"ק מאיר לכל העולם שנאמר (ישעיה ס') והלכו גוים לאורך, לכן נקראו אבותינו זית רענן שהם מאירים לכל [באמונתם], לכך אמר הקב"ה למשה ויקחו אליך שמן זית זך". עד כאן לשון המדרש.
ראוי לשים לב לדבר נוסף, שבניגוד לפרשת תרומה שבה התבקשו בני ישראל "כל אשר ידבנו לבו", נאמר בפרשה שלנו, צו. כלומר חיוב. ניתן לתת טעם לכך, וגם הפעם בהקשר לזית ולשמן – שכאשר מדובר בנתינת "שמן למאור" ישנה חובה על כל אחד להאיר לאחרים. ולכן הציווי על שמן המשחה, מיועד לנשיאים בלבד. אבל בשמן למאור "ואתה תצווה את בני ישראל".
בדומה לכך, אנו מוצאים במגילה שהיהודים שמתוארים ע"י המן הרשע כ"עם אחד" ש"מפוזר ומפורד" נמצא בסופו של דבר כעם שבו כולם ערבים זה לזה. כולם צמים ומתפללים להצלחת שליחותה של אסתר. כולם מקבלים עליהם לדורות מצוות שמטרתן להרבות חסד וקרבה בין אדם לחברו: משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.
גם מצוות מחיית עמלק שאותה נקרא השבת בפרשת "זכור", עוסקת במובן מסויים בעניין זה. אף עם לא יכל לנצח את בני ישראל כשהיו מאוחדים, גם לא בלק ובלעם שניסו לעשות זאת באמצעות הקללות. אבל, כשהיו "נחשלים", כשהעם "עייף ויגע ולא ירא א-לוהים", והם אינם מאוחדים במטרה אחת, אז מופיע כוחו של עמלק. וזו אכן היתה תכניתו של המן האגגי מזרע עמלק, שכפי שאמרנו קודם נפתחה במזימת "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד". נוסף על כך, ידוע שאין כסא מלכותו של הקב"ה שלם, כל עוד כוחו השלילי של עמלק מופיע בעולם. "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". תפקידם של ישראל למחות את זכרו ואת שמו של הרוע הזה מן העולם, ובכך למעשה להשלים את הכסא ולהביא שוב לאיחוד של כנסת ישראל עם השכינה.
נזכה מהרה להתאחד כולנו ולגלות לעולם כולו "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".