השבוע, פותחת הפרשה במצוות השמיטה וממשיכה אל מצוות היובל. הקו המנחה לגבי מצוות אלו, כמו גם ליתר המצוות בפרשת בהר, הוא ארעיותו של האדם – הנברא, אל מול נצחיותו או בעלותו של הבורא על יצירתו – על עולמו. אנו רואים שכל אותם דברים בבריאה שמהם אנו נהנים ובהם אנו משתמשים, ניתנים לנו ברשות ובתנאי. בפתיחה לפרשת בחוקותי אנו רואים תנאי לגבי אופי השימוש באמצעי העולם הזה: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם…".
הגמ' במסכת ברכות (דף ל"ה, א') מלמדת אותנו לגבי "תנאי" בסיסי יותר, שהוא למעשה נטילת רשות מבורא העולם. וכך אומרת הגמ': "ת"ר אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה וכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה – מעל". כלומר, באמצעות הברכה האדם מקבל את רשותו של הבורא ליהנות מן העולם. וממשיכה שם הגמ': "אמר רב יהודה, אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: לה' הארץ ומלואה. ר' לוי רמי (מקשה קושיא:) כתיב: לה' הארץ ומלואה, וכתיב: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. (כלומר יש כאן סתירה. ומתרצת הגמ':) לא קשיא, כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה. אמר רב חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל". נמצינו למדים שהקב"ה נתן את עולמו לבני האדם ב"תנאי". על מנת לקבל רשות מהקב"ה להשתמש בעולמו, יש לקיים את התנאי, וכן לגבי אופי השימוש כפי שראינו לעיל.
עיון בפסוקים של מצוות השמיטה ומצוות היובל מראה לנו עוד, עד היכן מגיע כוחה של הרשות והסמכות שניתנת לנו – בני האדם, בעולמו של הקב"ה: בעניין השמיטה, אנו מוצאים שהתורה מצווה על השמיטה "שבת לה'… שבת הארץ" – באופן שאינו תלוי במעשי בני האדם. אמנם האדם מצווה שלא לעבוד את האדמה בשנה זו, אך השמיטה היא שבת "לה', לארץ". כלומר השמיטה מתקיימת ללא קשר לפעולות בני האדם. התערבות מצידנו אינה משפיעה על קדושת השנה השביעית, בדומה לכך שקדושת השבת לא תלויה במעשי בני האדם. בשבת אנו מצווים על שביתה ממלאכה, ובשמיטה אנו מצווים לשבות מעבודת האדמה. לעומת זאת, בציווי על היובל מדגישה התורה את מרכזיותם של בני האדם – של עם ישראל בקיום המצווה: "וקידשתם את שנת החמישים…" וכן "יובל היא תהיה לכם…" והציווי "והעברת שופר תרועה…" וכיוצ"ב. כלומר את שנת היובל מקדשים בני האדם במעשיהם. ובאמת, המצוות הקשורות ביובל, הינן מצוות בעלות אופי של "בין אדם לחברו": שחרור עבדים, גאולת קרקעות וכדומה. אלו הן מצוות שמדגישות את הצד הסוציאלי, את האפשרות שיש גם לשכבות החלשות בעם לשוב בחזרה אל משפחתם ולזכות בזכויות החברתיות והכלכליות. נראה אם כן שבשנת היובל רשות השימוש של בני האדם בעולם היא זו שפועלת את הקדושה, מעשי החסד של בני האדם – נתינה לחלש, ויתור על ההון וכו' הם המעשים שמוציאים מן הכח אל הפועל את הקדושה. הקב"ה נותן לנו לא רק את הרשות, אלא גם את הסמכות לפעול את מצוות היובל, אותן הקב"ה כביכול לא עושה בעצמו בעולם שברא, אלא באמצעות בני האדם, המצווים עליהם.
עקרון חשוב שראוי ללמוד מכאן הוא שמבלי פעולות אישיות שלנו, כמובן בהתאם לרוח התורה והמצוות, יוותרו דברים רבים שלא ייעשו. כדרך מה שאמר הלל במסכת אבות (פרק א') "אם אין אני לי מי לי… ואם לא עכשיו אימתי".
הסברו של רש"י על הפסוק "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", מלמד אותנו שיש תנאי נוסף. נראה שרש"י עומד על קושי מסויים – כפילות לכאורה, שיש בפסוק: כאשר התורה אומרת "אם בחוקותי תלכו" הרי הכוונה היא שעלינו לקיים את המצוות. מה אם כן כוונת המשך הפסוק "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם"? אומר רש"י: אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה". כלומר רש"י מלמד אותנו שיש תנאי נוסף לשמירת המצוות, זהו התנאי ש"תהיו עמלים בתורה".
הרה"ג אביגדור נבנצאל מסביר את דברי רש"י לאור דיון שמקיימת הגמרא במסכת סנהדרין (דף צ"ט, ב). וכך אומרת הגמ': "איני יודע אם לְעמל פֶּה נברא אם לעמל מלאכה נברא. כשהוא אומר: "נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ, כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ" (משלי ט"ז, כ"ו), הוי אומר לעמל פֶּה נברא. ועדיִן איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה (משום ששני הדברים הם בפֶּה). כשהוא אומר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א', ח'), הוי אומר לעמל תורה נברא". מסביר הרב נבנצאל: תכלית בריאת האדם בעולם הזה, היא שיעמול בתורה. "כי אדם לְעָמָל יוּלָּד" – עמל לימוד התורה. אמנם הלימוד צריך להיות לימוד על מנת לעשות. כלומר העמל איננו רק עמל-פֶּה. אך למעשה, הבחינה המעולה של לימוד תורה היא לימוד לשם לימוד בלבד, לימוד שהוא באמת רק עמל-פֶּה. על כל פנים, ממשיך ואומר הרב נבנצאל, תחילה צריך כמובן ללמוד כדי לדעת את המעשה אשר יעשון, ורק לאחר שמגיעים לכך, יש עוד מדרגה נוספת והיא "דרוש וקבל שכר", היינו לימוד כתכלית לכשעצמה.
דברים אלו מתקשים מזווית נוספת לפרשתנו. פתחנו ודיברנו בעניין השמיטה – הציווי שחל על האדם שלא לעבוד את האדמה, ובעניין היובל – הציווי שיש לאדם לפעול ולקדש את שנת היובל. ראינו בהמשך, את דברי ר' אלעזר במסכת סנהדרין, כהמשך לדברי רש"י בעניין עמל התורה. המהר"ל ב"דרשה על התורה" מסביר על פי הגמ' הזו את עניין העמל וקושר אותו לעבודת האדמה, בה פתחנו את הפרשה. מסביר המהר"ל ששם "אדם" הוא מלשון "אדמה" – "כמו שהאדמה היא בכוח ולא בפועל… וכאשר האדמה נעבדת תמיד כן צריך האדם שיוציא הוא תמיד שלמותו אל הפועל לגמרי". כלומר, כמו שבאדמה טמון פוטנציאל שניתן להוציאו אל הפועל בעשיית הפעולות הנכונות וכך לקבל יבולים מן האדמה, גם לאדם ישנם כוחות חבויים שהוא יכול להופיעם בגלוי – בהתאם לבחירתו. וזוהי עבודת העמל שיש לאדם לעמול בתורה. ובדומה לעבודת האדמה הדורשת עמל רב ועבודה קשה, גם על האדם יש לעמול בכדי להביא לגילוי הכוחות הא-לוקיים הקיימים בו.
נזכה לעמול לשם ה' ונראה פירות עמלנו בטוּב ה'. שבת שלום!
