עם פתיחת ספר במדבר, עוסקת התורה במניין ומפקד בני ישראל ובהמשך בסדר המחנות: "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל" (במדבר ב', ב'). אמנם בסדר הקריאה שלנו את פרשיות השבוע, עסקנו לאחרונה – בספר ויקרא, בציווים רבים שקיבלו בני ישראל. רק כעת התורה שבה לתאר את מהלך בני ישראל במדבר, אך למעשה, בני ישראל נמצאים כבר בשנה השנית במדבר. המעניין הוא שרק עתה, בשנה השנייה מסתדרים בני ישראל "איש על דגלו לבית אבותם". ובאמת לא מובן מה הטעם לסידור זה עכשיו, מפני מה לא הסתדרו מחנות בני ישראל בסדר הזה כבר בצאתם ממצרים?
הפסוק "איש על דגלו" מלמדנו שלכל שבט היה דגל משלו. מדרש רבה (במדבר פרשה ב', ג') מתאר כיצד קיבלו השבטים את הדגלים הללו. לפי המדרש, בעת שירד הקב"ה על הר סיני, ירדו יחד עימו מאתיים ועשרים אלף (220,000) מלאכים. כאשר בני ישראל ראו שהמוני המלאכים מסודרים לפי דגלים, השתוקקו גם הם לדגלים והקב"ה נאות לבקשתם.
הרב יהודה עמיטל מסביר על פי המדרש, שהדגלים השונים הם סמל למטרות שיש לנושא אותם, מעין "הצהרת משימה". אצל המלאכים מוגדרת שליחות ייחודית לכל מלאך, החרוטה על דגלו. בדומה לכך, משראו את המלאכים, השתוקקו בני ישראל שגם הם יגיעו לדרגה של ביצוע "הצהרת המשימה" שלהם, דהיינו קיום המצוות והחוקים, כפי שהמלאכים מבצעים את השליחויות המוטלות עליהם, ללא פניות וללא חשבונות. לפי זה נראה, שהדגלים השונים היו מותאמים לכל שבט ושבט על פי אופיו ותכונותיו. כל שבט נשא דגל שסימל את האופי המיוחד שלו, בני כל שבט השתוקקו לקיים את משימותיהם האישיות.
לפי זה מובן שבטרם כל שבט ושבט קיבל הצהרת משימה משלו, בטרם כל אחד הדגיש את האופי המיוחד לו, את האופן שבו הוא יכול להופיע את השליחות הא-לוקית בעולם, היה עליו קודם לכן להתאגד תחת מכנה משותף כללי. ובאמת, פרוש רש"י "כאיש אחד בלב אחד" מסביר את הגעתו של העם להר סיני "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט, כ') באחדות שלמה. אותה אחדות באה לידי ביטוי בצד המעשי שלה, כאשר בני ישראל עוסקים בהקמת המשכן. מאוחר יותר בא הדבר לידי ביטוי גם בסדר החניה של בני ישראל מסביב למשכן, ובסדר העבודה של הכהנים שלוחי העם במשכן, כפי שהסברנו לאורך הפרשיות שעסקו במשכן ובהקמתו. לאחר שעמד המשכן שאיחד את כל העם סביבו, או אז יכול היה כל שבט להניף את הדגל המיוחד לו. מובן אם כן, מהו הטעם לכך שרק בשנה השניה החלו בני ישראל להסתדר לפי דגלים.
כעת נעמוד גם על הקשר שבין הדגלים לבין העיסוק החוזר של התורה במפקד בני ישראל "למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם… איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא" (במדבר א', ב'). רבים מן הפרשנים מסבירים את קיומם של שני מעמדים שבהם פוקדים את בני ישראל, אם כדבר טכני ואם כדבר הנובע מתוך חיבה. לפי ההסבר הטכני המפקד השני (שעליו קיימת התמיהה – מדוע צריך למנותם פעמיים) הוא בכלל ההערכות לקראת כיבוש הארץ, על מנת לדעת את הסד"כ. כך למשל מסביר הרשב"ם: "לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה". לפי ההסבר השני, המניין נעשה מתוך חיבה, כפי שאומר רש"י: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה…".
הסברו השונה של הרמב"ן עשוי ללמדנו על הקשר בין הדגלים, לבין מפקד בני ישראל. וכך אומר הרמב"ן: "תפקדו אותם – ענין 'פקידה' זכרון והשגחה על דבר, כלשון "וה' פקד את שרה כאשר אמר" (בראשית כ"א, א'), והוא פתרונו בכל מקום, לא ימלט מהן איש על דעתי, וגם "פקדון" מפני ששמירתו והשגחתו עליו. וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר 'תפקדו אותם', לרמוז שלא יספרם, רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם". הרמב"ן מדגיש בפרושו שסיבתו של המפקד השני איננו מהטעמים שהזכרנו קודם. לא מדובר בדבר טכני ואפילו לא בעניין של חיבה. מדובר על חיבור שיש בו התחדשות, כעניין שנאמר אצל שרה "וה' פקד את שרה", מדובר על חיבור שיש בו זכרון והשגחה על דבר, כעניינם של הדגלים.
כפי שהסברנו, בני ישראל הבינו את משמעות הדגלים שראו אצל המלאכים. בדומה להם, שאפו בני השבטים לקיים כל אחד את המשימה המותאמת לו, כפי שהתנוססה בדגל המיוחד לכל שבט ושבט. המפקד הוא זה שחיבר כל אחד ואחד להתחדשות, לכך שכל אחד יישא על דגלו באופן אישי את אותה הצהרת משימה שעליו להשגיח עליה – כהסברו של הרמב"ן. הדגלים השונים מבטאים את הייחודי לכל שבט. המפקד שנערך "לגולגלותם" מראה כיצד נעשה חיבור כללי של עם, המורכב מיחידים רבים כאשר כל אחד שונה באישיותו. ועל אף השוני ביניהם, יוצרים היחידים את השבטים ואלו יוצרים את כלל העם. כאן בולט החידוש שבדבר – העצמיות שבכל אחד איננה הולכת לאיבוד עם הצירוף לכלל, אלא מקבלת "דגל" ייחודי משלה.
אנו נמצאים ערב חג השבועות, בו קיבלנו את התורה באחדות שלמה. אחדות זו נרקמה מייחודם ואיחודם של פרטים רבים, כפי שראינו מהסברו של רש"י "כאיש אחד בלב אחד". מעט לפני קבלת התורה, שבעה שבועות קודם לכן, כשיצאו בני ישראל ממצרים, ראו כל העם כיצד "מצרים נוסע אחריהם". גם שם, אצל המצרים הייתה אחדות (לכן נאמר "נוסע" – בלשון יחיד) שכל מטרתה היתה השמדת בני ישראל, היו לא תהיה. גם שם אצל המצרים מפרש רש"י את האחדות, אך בסדר דברים שונה מבני ישראל במעמד הר סיני. אצל המצרים אומר רש"י "בלב אחד, כאיש אחד". לעומת בני ישראל שאצלם מסביר "כאיש אחד, בלב אחד".
ההסבר לכך הוא שלמצרים היו שאיפות אישיות שהם הציבו לפני השאיפות הלאומיות. כל מצרי רדף מתוך מניע ליבו האישי – להחזיר לעצמו את עבדו. כלומר, אצל הגויים, כפי שרואים מבני האומה המצרית, קודמים הרצונות האישיים לכל דבר אחר. להבדיל אלף אלפי הבדלות, במחנה בני ישראל נבנית האחדות מתוך הפרטים, מתוך התרומה האישית והייחודית שיש לכל אחד אל הכלל. במחנה בני ישראל הכוחות הפרטיים מתחברים לאחד ויוצרים מהות חדשה, מהות של אומה שנושאת דגל של תורה ומצוות.
בהמשכו של המדרש שהבאנו לעיל על ישראל והמלאכים עטורי הדגלים, מתואר המראה המרהיב של מחנה ישראל השוכן לדגליו. מראה זה משך אליו את אומות העולם כמתואר במדרש: "קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין ואומרים: מי זאת הנשקפה כמו שחר (שיר השירים, ו', י) וגו'. אומרים להם האומות: שובי שובי השולמית, הדבקו לנו, בואו אצלנו ואנו עושין אתכם שלטונים, הגמונים, דוכסין, אפרכין, אסטרטליטין… וישראל אומר: מה תחזו בשולמית? מה גדולה אתם נותנים לנו? שמא כמחולת המחנים – שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה הא-לקים במדבר – דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה דן, דגל מחנה אפרים. יכולים אתם לעשות לנו כך? …למדנו שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל לכך נאמר איש על דגלו".
גדולתם של ישראל באה לידי ביטוי באחדותם השלמה למרות השוני והייחודי של כל אחד ושל כל שבט על דגלו. אחדות ישראל היא סביב התורה, כפי שאמר משה לעם ישראל לאחר כריתת הברית על דברי התורה: "היום הזה נהיית לעם לה' א-לקיך" (דברים כ"ז, ט).
נזכה להופיע את התורה בעולם, כל אחד לפי עניינו וייחודו ונתאחד יחד לבוא הגאולה השלימה מהרה. שבת שלום!
לע"נ א"מ ר' יצחק אייזיק ב"ר יעקב דב סופר ז"ל