פרשתנו פותחת בתיאורו של משה את בקשתו, או ליתר דיוק את תחינתו לפני ה': "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון". כידוע, משה לא זוכה לעבור את הירדן ולהיכנס ארצה: "ויאמר ה' אלי רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". יחד עם זאת, ניתן לו אישור ל"חצי השני" של משאלתו – לראות את הארץ: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך, כי לא תעבר את הירדן הזה" (דברים ג', כ"ה – כ"ז).
האם הקב"ה נעתר כאן לבקשתו של משה? או לכל הפחות לחלקה? אם נעיין בספר במדבר (כ"ז, י"ב), נראה שעוד בטרם משה הפיל את תחינתו לפני הקב"ה, אמר לו ה': "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל. וראיתה אותה, ונאספת אל עמיך… ". מהו אם כן, ההבדל שבין ספר במדבר, לתיאורו של משה החוזר בפרשתנו?
אם נשים לב, נראה שבספר במדבר אין עדות לנסיונו של משה לבטל הגזירה שניחתה עליו שלא ייכנס לארץ. מקריאת הפסוקים שם נראה שהקב"ה הוא היוזם את הדברים אל משה, הוא פונה אל משה ואומר לו "עלה אל הר העברים הזה" – לראות את הארץ. דברי הקב"ה למשה "ראה את הארץ", אינם מגיעים מתוך מחווה לבקשתו של משה, אלא עומדים כציווי, כפקודה. למעשה, בכל התורה לא נמצא רמז לתחינתו של משה, אלא רק בפרשתנו. אבל ישנו עניין אחד שמופיע גם אצלנו ב"ואתחנן" – באזכור של משה את המאורע, וגם במדבר – בעת התרחשות המאורע עצמו. עניין זה הוא סמיכת יהושע כממשיכו של משה.
בנאומו כעת, בספר דברים משה מתאר כהמשך לתחינתו, את ציווי ה' אליו: "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו, כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה" (דברים ג' כ"ח). גם בספר במדבר, סמיכתו של יהושע כממשיכו של משה: "ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו" (במדבר כ"ז, י"ח) נעשית בסמוך לציווי ה' אל משה : "וראה את הארץ". [הקשר שבין ראיית משה את הארץ לסמיכתו של יהושע מופיע פעם נוספת בסוף ספר דברים (פרק ל"ד, א'-ט'), לאחר שמתואר כיצד משה רואה את הארץ: "ויראהו ה' את כל הארץ… ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו, וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה"].
ניתן לראות (תרתי משמע ) שיש כאן עניין מהותי: קודם הכניסה לארץ – יש לראות אותה. כך עולה מן הפסוקים שבהם אנו עוסקים: סמיכתו של יהושע, ממשיכו של משה מובאת בכל פעם בסמוך לראיית הארץ מאחר "והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה". כלומר, מה שמשה יראה, הוא מה שינחלו בני ישראל בהנהגת יהושע. לפיכך מצווה הקב"ה על משה לראות את הארץ, ואם נדייק – לראות את כל הארץ: "ויראהו ה' את כל הארץ", כי יהושע יוכל לבוא ולנחול את כל חבל הארץ שייכלל בטווח ראייתו של משה.
לפי הסברנו זה, נמצא שההתרחשות בספר במדבר, ותיאורו החוזר של משה בפרשתנו, משלימות זו את זו. מפרשתנו למדנו שמשה ביקש להיכנס לארץ, ומספר במדבר ראינו שמשה ביקש למנות מנהיג שיתפוס את מקומו. שני עניינים אלו קשורים האחד בשני בקשר מהותי, כפי שהסברנו.
אולם, תיאורו של משה, כאן בפתיחה לפרשתנו את אופן ראייתו את הארץ משונה למדיי. משה מתאר כי התצפית מהר נבו, בערבות מואב, היא: "ימה וצפֹנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבֹר את הירדן הזה" (דברים ג' כ"ז). המשונה הוא שמיקומו של הר נבו בערבות מואב הוא ממזרח לארץ. לכן, היה זה סביר שמשה יביט לכיוון מערב, ואולי אף לצפון ולדרום. מדוע אם כן, מביט משה לכיוון מזרח, "אחורה", לכיוון שבו שוכנות כיום ירדן, עיראק וערב הסעודית? מדוע מצווה ה' את משה להשקיף לארבעת רוחות השמיים?
דבר משונה זה מזכיר בצורה מדהימה כיצד אברהם אבינו השקיף גם הוא לכל ארבע רוחות השמיים: "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעימו, שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם – צפֹנה ונגבה וקדמה וימה, כי את כל הארץ אשר אתה רֹאה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (בראשית י"ג, י"ד-ט"ו). אמנם אברהם עמד אז בבית אל, ומנקודה זו הגיוני להביט לארבעה כיוונים כדי לראות את כל הארץ. אך מה שמעניין פה הוא הקשר שבין התצפית לארבעת רוחות השמים, לבין ירושת הארץ. קשר זה, נזכר פעם נוספת בחלומו של יעקב אבינו בבית-אל, בו מבטיח ה' ליעקב: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה ונברכו בך כל משפחֹת האדמה ובזרעך" (בראשית כ"ח, ט"ו).
לאור הקשר שבין התצפית לארבעת רוחות השמים לבין ירושת הארץ, ולאור הקשר בין הראייה (של משה) לבין הירושה בפועל (על ידי יהושע), ניתן אולי להסביר את בקשתו של משה בתחילת פרשתנו "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה…" וכמובן, את תשובתו של הקב"ה. הסברנו שתשובתו של ה' למשה היא "חלקית": להיכנס – לא, אבל לראות – כן. יותר מכך אמרנו: הקב"ה מצווה את משה לראות את הארץ, לא רק כמענה לבקשתו, אלא כעניין מהותי של ירושת הארץ ע"י יהושע. ידועה היא השתוקקותו של משה לראות את הארץ. אך בקשתו היא לא רק לראותה אלא לעבור ולראותה – כלומר להיכנס אליה. את זאת ה' לא מתיר. אך, מחיבור המקורות השונים שסקרנו, נלמד כי השתוקקותו של משה היא לראות לא רק את התגשמות המסע במדבר, אלא את תכלית יציאת מצרים כפי שבאה לידי ביטוי בהבטחת ה' לאברהם, ופעם נוספת בחלום יעקב, בבית אל: משה משתוקק לראות את העם הנבחר בארץ הנבחרת, פורץ ימה וקדמה וצפונה ומזרחה ואת "ההר הטוב הזה והלבנון" – כאשר הכוונה היא כמובן לבית המקדש, כדברי הפרשנים.
אם נסביר באופן זה את בקשתו ותחינתו של משה, נוכל כעת להבין גם את התשובה שנתן הקב"ה למשה. כפי שראינו, הקב"ה מצווה על משה לעלות אל הר נבו ומשם להביט לארבעת רוחות השמיים, בדמיון מופלא למה שעשה אברהם אבינו בעת ההבטחה על ירושת הארץ לבניו. השתוקקותו של משה לחזות בהתממשות ההבטחה לאברהם, מתקיימת על ידי "סיור וירטואלי" שעורך הקב"ה למשה. משה עומד על הר נבו, אך הקב"ה מצווה עליו להביט לארבע רוחות השמיים, וכביכול ממקם אותו בנקודה בה עמד אברהם. כביכול משה מתנסה ב"חוויה וירטואלית" כפי שאברהם אבינו התנסה במציאות, במעמד ההבטחה. כך ניתן אולי להסביר שהקב"ה ענה לבקשתו של משה ואפשר לו לחזות בהתגשמות ההבטחה. וכפי שהסברנו, מכוחה של אותה ראייה, ממשיך יהושע, ומגשים את שאיפתו של משה, להכניס את בני ישראל אל הארץ המובטחת.