הרבה מצוות העוסקות בעניינים שבין אדם לחברו, מצויות בפרשתנו, פרשת כי תצא. אחת המצוות היא "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' א-לוקיך נותן לך. כי תועבת ה' א-לוקיך כל עושה אלה, כל עושה עוול" (דברים כ"ה, י"ג-ט"ז). התורה מספרת את שכרו של מי שמקפיד בענייני מידות ומשקולות, אך איננה מפרטת את עונשו של העובר עליהן. נוסף על כך, המשפט "כי תועבת ה' א-לוקיך, כל עושה אלה", מובא לכאורה שלא במקומו. על פניו נראה שיותר מתאים היה למקם אותו לאחר האיסור לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן… בביתך איפה ואיפה", כמשפט המסכם את האיסור, ולאחר מכן להמשיך – "אבן שלמה וצדק יהיה לך" וכו'.
פרשה זו העוסקת במידות ומשקולות נסמכה לפרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק". פרשנים רבים עמדו על הסמיכות שבין הפרשיות. נתבונן בדברי אחדים מהם ונראה כיצד מתיישבות גם השאלות ששאלנו. אולם ראשית, נעמוד על עצם האיסור במידות ומשקולות. הכוונה הפשוטה והברורה של המצווה הזו, היא שאסור לאדם להחזיק בשתי משקולות כאשר על שתיהן רשום את אותו המשקל, אך בפועל המשקל אינו זהה בשתיהן. בבסיס הציווי עומד העיקרון של יושר והגינות ובכלל זה, יושר במסחר. הציווי של התורה לא מתייחס רק לאיסור הונאה בשקילה ובמדידה עצמה, אלא בעצם ההחזקה של מידות כאלו. אדם שמחזיק במידות שונות עלול לטעות ולהטעות, וגרוע מכך – לרמות. למשל, למדוד במידה אחת כאשר הוא קונה, אך כאשר הוא מוכר, למדוד במידה השנייה.
הציווי על עשיית צדק ובכלל זאת במסחר, כאשר דגש מיוחד ניתן על מידות ומשקולות, מופיע כבר בספר ויקרא: (י"ט, ל"ה) "לא תעשו עול במשפט, במידה, במשקל ובמשורה. מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם". ציווי זה מופיע עוד כמה וכמה פעמים (בצורות שונות) בנביאים. על החומרה שבאיסור אנו לומדים מדברי רש"י, שדורש את הסמיכות של מצווה זו לפרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק". וכך לשונו: "זכור את אשר עשה לך – אם שקרת במידות ובמשקלות, הוי דואג מגרוי האויב שנאמר "מאזני מרמה תועבת ה' ", [=פסוק בספר משלי (י"א, א')] וכתיב בתריה [=הפסוק הסמוך לו בספר משלי (י"א, ב'):] בא זדון ויבא קלון". דברי רש"י מבוססים על מדרש (פסיקתא דרב כהנא, פרשה ג') שלומד את חומרת האיסור לא רק על פי סמיכות פסוקים בספר משלי, אלא גם מסמיכות הפרשיות כאן בפרשתנו. וזו לשון המשך המדרש, שאת תחילתו הביא רש"י: "אמר ר' לוי: אף משה רמזה לישראל מן התורה: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, גדולה וקטנה". אם עשית כן, דע שהמלכות באה ומתגרה באותו הדור. ומה טעמא? "כי תועבת ה' כל עושה אלה", מה כתיב בתריה, "זכור את אשר עשה לך עמלק".".
כלומר, עבירה על ציווי התורה, בקיום מסחר לא הוגן, מוביל להתגרות האויב ולמלחמה. כעת מובן שהתורה מיקמה את המשפט "כי תועבת ה' א-לוקיך, כל עושה אלה…" במקום שמסכם את הציווי כולו, כדי לקשר לפרשיית עמלק ולהראות מה עלול לבוא חלילה, במקרה של הפרת ציווי התורה. כאשר דורשים את הסמיכות הזו, ממילא מובן גם מהו העונש הבא בעקבות עבירה במידות ומשקולות.
נתבונן בדברי פרשנים אחדים ונראה כיצד הקישור שעושה המדרש בין הפרשות, מקבל משמעות של סיבה ותוצאה, ולא רק קישור "טכני" גרידא.
להסברים המובאים בפירוש "העמק דבר" וב"כלי יקר", אפשר לתת את הכותרת "בין אדם למקום". פירושים אלו עומדים על קשר סיבתי בין מידות ומשקולות למלחמה כמלחמת עמלק, מתוך נקודת התבוננות שבשני המקרים נעדרת יראת א-לוקים. מי שמחזיק אבן ואבן, או איפה ואיפה מתכחש להשגחה הא-לוקית ומתעלם ממה שאמרו חז"ל (פרקי אבות ב', א'): "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". אדם כזה, מסבירים הפרשנים, מרמה במשקל רק חלק מהבאים אליו. זאת, על מנת שאם יתבעוהו לדין, יוכל להביא כעדים את אותם אנשים ששקל להם בצורה נאמנה, וממילא, יתערערו טיעוניהם של התובעים. אדם כזה יכול גם להביא את המשקולות הישרות כמוצג הגנה, ולהסתיר את המשקולות האחרות, המטעות. אדם כזה, שאין עליו אימת בית דין, ודאי שאין עליו אימת מלך ויראת א-לוקים. עונשו של האיש הזה הוא מידה כנגד מידה: נענש על ידי עמלק שאין בו יראת א-לוקים. בניגוד לכל העמים שהיו יראים מפני בני ישראל – מאימת הניסים שעשה הקב"ה, עמלק טען שהצלחת ישראל היא דרך מקרה. הוא כפר בהשגחה הא-לוקית והחל לזנב בישראל. למעשה, אם נתבונן בפרשת עמלק נראה שהוא הגיע כאשר "אתה עייף ויגע ולא ירא א-לוקים". כלומר עמלק בא כאשר אין יראת ה', וגם למרמה במידות ובמשקולות אין יראת ה'.
להסברים המובאים בפירוש רבנו בחיי ובפירוש רש"ר הירש, אפשר לתת את הכותרת "בין אדם לחברו". פרשנים אלו עומדים על הקשר הסיבתי, מתוך נקודת התבוננות שבשני המקרים מדובר בנקיטת תחבולות ובניצול החלש. אדם שמודד במשקל לא הוגן, מנצל את תמימותם של האנשים שהוא מודד להם. הם אינם יכולים להתגונן בפני תחבולותיו, גם לא באמצעות מערכת משפטית – כפי שראינו, שהמרמה מציג בפני בית הדין את המשקולות ההוגנות ומביא כעדים אנשים שעימם הוא סחר ביושר. האנשים המרומים הללו הינם חסרי אונים. בדומה לכך, עמלק תוקף ופוגע בנחשלים, במי שהוא "עייף ויגע", ונוקט בתחבולה זו במלחמתו עם ישראל. לכן גם נסמך המשפט המסכם "כי תועבת ה' א-לוקיך כל עשה אלה, כל עשה עוול" לפרשיית עמלק, לומר ש"כל עשה עול" שבין אדם לחברו, נענש בהתגרות האויב ובמלחמה, כמלחמת עמלק.
בהקשר של מידות בין אדם למקום ולחבירו, ולאור ימי אלול שבהם אנו נמצאים, ראוי לשים לב לנקודה נוספת שעולה מכאן. התורה מצווה "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן… לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה… אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך…". חכמינו דורשים את הציווי "לך" שהתורה מדגישה, ללמדנו שהאיסור להחזיק בשתי מידות אינו מדבר רק על מידות ומשקולות שיש לנהוג בהן ביושר כלפי אחרים, אלא גם בעניין "מידות" שבין אדם למקום ולחבירו, והציווי מופנה "לך" – כלפי האדם עצמו. אדם לא יכול לדבר על מוסריות ועל יושר במסחר, כאשר בבית העסק שלו הוא מרמה. אם אדם מעיר לחברו שעליו לנהוג במידה מסויימת ביושר, למשל שלא לשקר, בעוד שהוא בעצמו אינו מקפיד על כך, הרי שהוא מחזיק בשתי מידות שונות – "איפה ואיפה". כלומר חכמינו דורשים מכאן שאסור לו לאדם להחזיק שתי מידות – אחת כלפי אחרים ואחת כלפי עצמו. אסור לאדם להעיר, ללמד או לחנך למידה אחת, בעוד שהוא עצמו נוקט במידה אחרת. וכך אומרת הגמרא (מסכת בבא מציעא מ"ט, ע"א): "מיתיבי – רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מה תלמוד לומר "הין צדק", והלא 'הין' בכלל 'איפה' היה? אלא לומר לך – שיהא 'הן' שלך צדק ו'לאו' שלך צדק. אמר אביי: ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב".