תפילת השבת בבית הכנסת עברה לאיטה. דבר לא רמז על העומד להתרחש. החזן התחזן, הקורא קרא והגבאי עשה מה שגבאים עושים. ראשון, שני, שלישי – הכול כרגיל. לא חשדתי בכלום. רביעי, חמישי…. סוף שישי – ואז זה קרה!!! מישהו שיכתב את ספר התורה שלי!!
לא האמנתי למראה עיניי. קראתי חזור וקרוא. לא יכול להיות אבל זה כתוב שחור על גבי חומש – “כי תצא למלחמה” קובעת התורה, מתכנס כל העם ובמסדר לפני יציאה לקרב מגיע נציג הולת”ם ומציב קריטריונים לשחרור מהשירות בצבא. מה הם הקריטריונים??
– בית חדש.
– כרם.
– ארוסה.
– רכות-לב.
רגע. מה קורה פה? מי צנזר לי את החומש? מי שיכתב את ספר התורה שלי? – איפה “תורתו אומנתו”? מה עם “אוהלה של תורה”? לאן נעלם חוק טל?
שנים מטיפים לנו נציגי החברה החרדית שלימוד התורה הוא המגן על עם ישראל, שלימוד התורה הוא השירות האמיתי בצבא ההגנה לישראל. איך משה לא מבין את זה? מה הם ההגדרות האלה שלו על “מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו…” “נטע כרם ולא חללו…” “ארש אישה ולא לקחה…” “הירא ורך הלבב…”?? איך זה שהתורה לא מתייחסת כלל לדרך החיים של החרדים? זה לא קיים בכלל כאופציה!! מבחינת התורה על כולם החובה לשרת בצבא. על כולם החובה לשאת בעול!! אין משתמטים, אין פרזיטים, אין הופכים את התורה לקרדום לחפור בה.
את הקריטריון הזה, “תורתו אומנותו”, המציאה החברה החרדית. הוא לא היה קיים מעולם ביהדות בהקשר להשתמטות מחובה לכלל ישראל. רק במדינת ישראל הופכת אומנות לימוד התורה לאומנות ההשתמטות מהצבא ומהחברה. רק במדינת ישראל המשמעות של לימוד תורה בנוסח החרדי הוא השתמטות מחובת האיש לפרנס את משפחתו. מעולם, לפני כניעת ממשלות ישראל למפלגות החרדיות, לא היה קשר בין לימוד תורה לבין חיי פרזיטיות. דרך החיים הייתה – לימוד בישיבה מספר שנים ולאחר מכן למידת מקצוע על מנת למצוא פרנסה. רק כשהמפלגות החרדיות כפו על הקופה הציבורית תשלומים ייחודיים לאברכים ולמוסדות חרדיים נולד המושג “אברך לחיים”. לעומתם תלמידי החכמים בתקופת המשנה והתלמוד, בתקופת הראשונים והאחרונים, כמעט כולם, היו בעלי מקצוע והזהירו חזור והזהר שלא לנצל את לימוד התורה למטרות לא ראויות. (ועל אלה שניסו את דרך הפרישה מהחברה קבע התלמוד “ולא עלה בידיהם”).
השבת נוכחתי מחדש שהתורה אינה מכירה בדרך שהחברה החרדית בחרה בה. התורה מכירה בכך שיש מצבים שבהם יש לפטור חייל משירות צבאי. התורה מכירה באילוצים כלכליים, אילוצים משפחתיים ואפילו אילוצים פסיכולוגיים. וכל זאת רק עבור מלחמת רשות. במקרה של מלחמת מצווה – “הכול יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה”.
בשבת הקרובה נקרא “כי ייקח איש אישה חדשה לא ייצא בצבא… נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח”. התחתנתי ב 1987, תקופת הבוץ הלבנוני וכמובן שמיד לאחר שקבענו אשתי ואנוכי את תאריך החתונה קיבלתי זימון לחודש מילואים בדיוק לאותה תקופה – בלבנון. הסכימו לשחרר אותי לשבעה ימים החל מערב יום החתונה. ביום בו ארזתי את התרמיל ופני צפונה למוצב כאוכבא שבדרום לבנון ארזה אשתי את תיקה וחזרה לבית הוריה. בדרכה פגשה חברת ילדות שהתחרדה והתחתנה זמן מה לפנינו. לתמיהתה ענתה אשתי שמדובר רק עד שאני אסיים את שירות המילואים. תגובת המתחרדת הנשואה הטרייה חרותה בזיכרוננו לנצח – “לנו אין בעיה כזו” ענתה.
וזו בדיוק הבעיה!!