ביום ד’ מרחשוון תשס”ט נחתם הסכם האיחוד של המפלגות הציוניות דתיות. מבין שלושת החתומים על מגילת היסוד ההיסטורית נותר במגרש הפוליטי רק זבולון אורלב, השניים הנוספים הדירו רגליהם מהביצה הפוליטית פחות מחודשיים לאחר שנתנו ידיהם ושמו אצבעותיהם על מסמך הזוי זה.
ביום כ’ במרחשוון תשס”ט כונס מרכז המפד”ל בפעם האחרונה בתולדותיו. אופורית האחדות וחדוות הנטישה וההתנתקות מכבלי המרכז בלטה מאד בדברי יושבי שולחן הנשיאות. ההתנשאות הפיזית מעל לבמה המוגבהת הביאה לבידוד והתרוממות מעם, חוסר הסבלנות לרחשי הציבור, לוח הזמנים הקשיח, אי ההקשבה, חלוקת עמודי ההסכם כלאחר יד מבלי לתת הדעת לעובדה שעמוד אחד נשמט וניהול “אין דיון” בכינוס זה הביאו אותי שלא להצביע כלל בהצבעה.
תחושת ה”כושי נתן, הכושי יכול ללכת ועדיף שילך בשקט מבלי לבלבל את המוח” נקרה במוחי מאז אותו כינוס. אך אני מי אני? כולי אחד מתוך 1100 צירים שרובם הביעו תמיכתם במהלך. מי אני שאתן מקלי בגלגלי הרכבת הנושאת את כל נידחי ה”בית היהודי” אל חוף מבטחים אחוד? ואפילו מעט הרהורי הכפירה שעלו במוחי לאור בחירתו האנטי דמוקרטית של היו”ר, לאור בחירת הסיעה שנעשתה אף היא מבלי לפנות לציבור באופן מסודר, כמו גם בעקבות המשאל הווירטואלי החובבני וחסר המעוף, נדחו מפני מפיצי אור הציונות הדתית בחושך הפוליטי בו אנו שורים.
והנה, לא דובים ולא רכבת, לא איחוד ולא אור. המפד”ל ההיסטורית והאהובה חזרה.
מבין חמשת המובילים שלושה משלנו, יו”ר מכוחותינו וציניקן שימצא מקומו בכל סיעה אשר תפתח לו שעריה. דבר אחד השתנה דבשת המרכז נוערה, אותם פעילים מטרידים יושבי הסניפים בערים ובעיירות, השואלים והמעירים בכינוסי המרכז, התפזרו לכל עבר, כי חסרי בינה המה אל מול חוכמת הוועדה המסדרת והיו”ר המחונן.
אוהו ידידי היקרים התפקחו נא. כי מעז יצא מר, ומאיחוד לא יצא כינוס. נותרתם מספר נבחרים ללא איחוד מעליכם ולהערכתי עם מעט ציבור אחריכם. או בלשונו של ח”כ אורלב בפנייתו למרכז המפלגה טרום פרוקו: כחתן שעמד להתחתן ואשתו לעתיד, משראתה את חתנה ביטלה נישואיה וברחה לכל עבר. אם כן, מה על חתננו לעשות? ישוב החתן לרווקותו. כן על המפז”ל ( וזו לא טעות הגהה) לשוב למעמדה הקודם.
סטירת הלחי שחטפתי אני ורבים נוספים מחברי מרכז המפד”ל בכ’ במרחשוון תשס”ט באולם “וואהל” בגבעת שמואל טרם יבשה. נהפוך הוא, תחושת ה”אמרנו לכם” אך מתחזקת לאור כשלון המהלך.
בן דודי, בן קיבוץ ותיק במישור החוף אמר בעת התפרקות קיבוצו: ” החברים נשארו הקיבוץ עזב” כך קרה גם לנו, הציבור נשאר, המרכז חי – המפלגה הלכה לה.
האין מקום לבית היהודי לחזור הביתה?