בשבוע האחרון החלה ועדת וינוגרד לפרסם את העדויות של העדים שהופיעו בפניה.
יותר מכל מעלים את חמתי, כמעט כמו תמיד, דבריו של המשנה לראש הממשלה, שמעון פרס. אם זה היה תלוי בו לא היינו יוצאים למלחמה.
ממש חוכמה שלאחר מעשה של ה"פיון" שמעון פרס שאינו יודע מה לעשות ואיך להשפיע בפוליטיקה הישראלית.
אחרי שמעון פרס מחרים ומחזיקים גאוני השמאל הישראלי, גב' גלאון, אופיר פז-פינס שהיה חבר בממשלה באותה תקופה ואחרים.
כאן ברצוני לשתף את הקוראים בתדהמה שאוחזת בי כל פעם שאני שומע שועי מדינה שלא יודעים להבדיל בין אסטרטגיה לטקטיקה, בין מה צריך לעשות ובין איך צריך לעשות. למלחמה הזו, שסוף סוף זכתה להיות מוכרת כמלחמה וניתן לה שם: "מלחמת לבנון השנייה", היה צריך לצאת, העם הבין זאת והמנהיגים גם כן.
די עם נזכיר את התמיכה הגורפת שקיבל אולמרט בכנסת בעת נאומו ימים ספורים לאחר שפרצה המלחמה.
"הבריחה" השנייה מלבנון בשנת 2000 (הראשונה עוד התרחשה ב-1985 ולא נרחיב). חטיפת החיילים בשנת 2000 ללא תגובה מספקת, חטיפת גלעד שליט שבועיים לפני פריצת המלחמה, גם ללא תגובה, התעצמות חיזבאללה במשך שש שנים והאירועים הרבים שהתרחשו בגבול הצפון באותן שנים, גם הם עברו כמעט ללא תגובה ונשכחו מראש ולב, כל אלו החלישו עד מאוד את כוח ההרתעה של צה"ל ועובדה היא שנסראללה העז לחטוף חיילים ולפתוח בהרעשה ארטילרית לצורך הטעיית צה"ל מכוונתו האמיתית, החטיפה.
אין כל ספק שעל מנת לשנות את המציאות בגבול הצפון באופן מהותי ולהחזיר את כושר ההרתעה של צה"ל ושל מדינת ישראל היה עלינו להגיב על החטיפה והירי בכול העוצמה הנדרשת. אולם, אוי לנו כי נכשלנו בהשגת חלק גדול ממטרותינו ובביצוע מרבית פעולותינו, שחרור השבויים, הפסקת הירי על למעלה ממיליון אזרחי ישראל מחיפה וצפונה וחיסול חלקי בלבד של צבא חיזבאללה, אשר הולך ומתעצם בימים אלו מחדש.
חלק אחר וקטן ממטרות המלחמה אכן הושג ובעיקר הרחקת חיזבאללה מגבול הצפון במידה מסוימת והכנסת כוחות צבא לבנון ואו"ם לאזור.
זאת ועוד, התברר שצה"ל לא היה מוכן מבחינות רבות למלחמה ותוכניות רבות לא בוצעו כפי שהיו מונחות ומוכנות במגרה המבצעית של צה"ל. וכאן עומדת למפתננו השאלה איך צריך לעשות? מה צריך לעשות, זה ברור!!! איך היה צריך לעשות זו הבעיה!!!. אין זה המקום כרגע לתאר את כול מה שהיה צריך לעשות אחרת. בגיבוש הקונספציה הנכונה (אוויר או קרקע ובאיזה מינון), בהכנת הצבא, בציוד ואימונים, בהשלמת התוכניות וביישומן בשטח
מה שברור שזה היה צריך להיות אחרת. יכול להיות שאם הכשלים שהתגלו היו ידועים אפשר היה לצאת למלחמה זמן קצר לאחר החטיפה, בזמן זה היה ניתן להסדיר חלק מהבעיות שהתגלו לאחר מכן, לעבור על התוכניות האופרטיביות בשיקול דעת, לעדכן ולאשר תוכניות ואז לצאת ולגבות מהחיזבאללה את מחיר מעשיו ומתוך כך לשנות את הפנים המבצעיות של גבול הלבנון, דרום לבנון ואולי גם לבנון כולה.
המסקנה האוטומטית שאנשים ולצערי גם מנהיגים מסיקים מן הכישלון היא שהמעשה לא היה צריך להיעשות כלל וכלל היא טעות קונספטואלית.
טעות כזו מתרחשת רבות ובעניינים שונים ותקצר היריעה מלפרטם כאן, אך הדוגמה הזו היא קלאסית בעיני. היה צריך להגיב על החטיפה והמתקפה עלינו בגבול הלבנון, כמעט מיד ובכל הכלים האפשריים. אבל להגיב נכון, ובכך לצערי נכשלנו.