כשהאדם כותב על השואה, הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקורבנות הרגישו כאשר המוות היה הנורמה, והחיים היו נס”.
במילותיו המעטות מתמצת אלי ויזל את הזוועה הגדולה ביותר שידעה האנושות, את נס החיים שחזק יותר מכל תוכנית שטנית ואת הקושי לתאר את מימדי האסון שפקד את עמנו.
דווקא משום שלא נוכל לעולם להביע את מימדי השואה – ההתכנסות הזו, כאן במשואה, חשובה כל כך. אנו מתאחדים מאחורי זיכרון הזוועה וקדושת הנס. ונחושים לשמור על שניהם מכל משמר: על הנס האנושי שזכינו לו כעם ועל הזיכרון שיבטיח כי נעמוד מאחורי המילים: “לעולם לא עוד”.
לפני כשנתיים ניתנה לי הזכות לייצג את מדינת ישראל בטקס יום השואה הבינלאומי, שנערך במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. אחד הדברים המצמררים שמבינים במסע הזה – הוא שהתוכניות השטניות של הנאצים לא נבראו בידי שטן.
גם אם לעיתים קשה לנו לתפוס זאת – הנאצים לא היו מפלצות – הם היו אנשים בשר ודם; אנשים שקיבלו החלטה מושכלת לפעול להוצאת הציבור היהודי כולו – גברים, נשים וטף – מכלל בני האנוש. לשם הגשמת היעד הזה הם לא בחלו באמצעים והפעילו מדיניות של אפליה גזעית, טרור חוקתי ולבסוף גם מסע השמדה מתוכנן.
מסע שנעשה בקור-רוח ובשיטתיות בלתי נתפסת.
חברים, זה לא קרה בפלנטה אחרת.
גם לא בארץ רחוקה במיוחד – אלא ביבשת המרוחקת שעות טיסה ספורות מהמקום שבו אנו עומדים בערב זה.
זה קרה ביבשת שחיו בה אנשים רגילים, שביקרו במוזיאונים ובבתי קפה, יבשת שהצמיחה את גדולי אנשי הרוח, התרבות והמדע. דווקא שם נוצרו התנאים שהפכו למציאות את חלום הבלהות של עמנו.
במהלך הצעידה הקפואה במחנות ההשמדה ראיתי את תאי הגזים, שגם הם נבנו בידי אנוש. ארבעה תאי גזים במבנים לא גדולים. לא היה דרוש הרבה כדי לעצור את מכונת ההרג הזו – הַפְצָצָה אחת הייתה מספיקה. הַפצצה שאף אחד לא ביצע.
העולם התבצר באדישותו ועצם את עיניו – וכך למדנו – בנסיבות המחרידות ביותר – את השיעור החשוב ביותר במציאות חיינו: לעולם לא נפקיד את גורלנו בידי אחרים.
לעולם לא ניתן לְאיש, לקבוע את גורלו ואת עתידו של עם ישראל.
לעולם לא נקבל שום קריאה להסתה כנגד יהודים באשר הם.
לעולם לא ניתן לשונאינו להתבוסס בתירוצים לשנאתנו: אין שנאת ישראל לחוד ושנאת יהודים לחוד, אין שנאת יהודים בישראל ואהבת יהודים בגולה, אנטישמיות היא אנטישמיות היא אנטישמיות.
ודווקא על רקע הרוחות הרעות הנושבות מחלק ממדינות אירופה חייבים לומר:
יש בעולם מי שרוצה אותנו קורבנות, עלובים וחלשים, ולא רוצה אותנו חזקים.
אנחנו לא נחנך את העולם לא להיות אנטישמי. אנחנו לא נכריח את העולם לאהוב אותנו. אבל, וזה אבל גדול, הפעם אנחנו נשארים בחיים.
כי הפעם, האנטישמיות נתקלת בקיר ברזל של מדינת ישראל, ובה יהודים חזקים ברוחם, בטוחים בעצמם, ובעלי כוח מגן.
מדינת ישראל היום היא מדינה עצמאית וחזקה בעלת צבא עוצמתי, מוסרי ומרתיע.
מדינה שמחויבת לשמר את הרוח היהודית, את התקווה והביטחון – ולעמוד מאחורי הנדר:
דם יהודי לעולם לא יהיה עוד הפקר.
חברים,
כְאב לארבעה ילדים וכשר החינוך, האחראי על עתידם של שני מיליון האוצרות היקרים ביותר שיש לנו,
אינני יכול שלא לחשוב על כך שבין ששת מיליון הנרצחים, היו לא פחות ממיליון וחצי ילדים.
שכל אחד מהם קרן עתיד ויופי, ולא הספיק לחלום ולאהוב, לפני שנקרע מחיק משפחתו ונפל קורבן לציפורניו האכזריות של הצורר הנאצי.
אנו זוכרים היום את כל הילדים שאינם – ואת כל האנשים המופלאים שיכלו להיות. את כל הסופרים והרופאים והמוזיקאים והחוקרים וההישגים והבשורות – פוטנציאל אינסופי של כישרון ותקוות שנגוזו כעשן. אנו זוכרים אותם – וזוכרים גם את הילדים שניצלו וניצחו – הילדים שצמחו וקמו מתוך האסון, והניחו את היסודות להקמת המדינה היהודית.
מבין מדליקי המשואות בעצרת הערב, שעומדת בסימן “פרידות”, ישנם מספר ילדים כאלו וזו הזדמנות חשובה להצדיע לגבורתם: נצדיע לנָתַן וָיִיס; לדוד טַיְיכְהוֹלְץ; לנתן דִיאָמַנְט; לעליזה טֶנֶנְבָּאוּם; לְלִידִיָה אַבְּרַהְמְסוֹן ולְמוֹגְדִי (אסתר) אוּנְגֵר
שהופרדו ממשפחותיהם, עבדו במחנות כפייה, ניצלו ממחנות השמדה ושרדו את צעדות המוות.
(לו…73 שנים אחרי…מדינה יהודית)
אני מצדיע לכם היום בשם ממשלת ישראל ובשם מדינת ישראל.
מי ייתן ונהיה כולנו – ראויים לגבורתכם.
המחויבות שלנו כלפיכם, המחויבות שלנו לזכרם של הנספים: לנצור את סיפורי הגבורה ולדבוק בְּמִצווַת: “והגדת לבניך”, אותה קראנו לפני כשבועיים מתוך הגדת הפסח.
עלינו להמשיך להשמיע את קולכם ולהעביר לדורות הבאים את סיפורכם, לגמוע כל טיפת מידע כאדמה חרבה, שכן כל מי שמקשיב לעד, הופך לעד.
ברוח דבריה של דוּנְיָה רוֹזֵן, שניצלה כנערה צעירה בת 13 בידי אוקראינית שהחביאה אותה ביערות:
“חסרה אני מילים, אבל מוכרחה אני לכתוב,
מוכרחה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים.
רוצה אני להתחנן בפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו,
רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד השמיים, צִיוּן שיִרְאֶה אותו העולם כולו – פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים, כי מאמינה אני באמונה שלמה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולילדכם עתיד טוב יותר”.
אני מצדיע היום לזכרם של ששת מיליוני אחינו ואחיותינו, ונשבע כי שום כוח בעולם לא יערער את יסודות הקיום של העם היהודי. עם ישראל יוסיף ויחיה לעד. עם ישראל חי!